ויאבק איש עימו

הכי קשים הם המקומות בהם אתה נותר לבדך.

בדרך כלל אתה עסוק. יש בחיים שלך נהרות שצריך לחצות. נשים וילדים שצריך לדאוג להם. לוודא שידעו לחצות מגדה לגדה. ויש לך עבודה ומשפחה וחברים.

אבל לפעמים דווקא במקומות שאתה לבד, דווקא אז אתה צריך אותו, את החיבוק הזה. המגע האנושי, שדווקא עכשיו הוא מנוע ממך. לשבועיים, לחודשיים ואולי לשנים שלמות.

כבר אינך יודע גורלו של מי שפר עליו. זה שפּת בסלו ויהא מותר באכילה בעוד זמן קצוב? או זה שכבר שנים לא אכל פת לחם ואולי מעולם לא טעם טעמו?

תן לי את הכוחות להיאבק בך (צילום: Rembrandt Harmensz. van Rijn)

ומה תעזור לך הידיעה שאחרי כל הבלגן הזה שוב נוכל לחזור ולחבוק? "עכשיו אני צריך אותו" אתה רוצה לצעוק. "עכשיו."

הנה איש נאבק בך, נחבּק בך, מתקשר בתוכך. ואתה כל כך רוצה אותו שאתה מוכן להעלים עין מכל מה שידעת ולמדת.

ואז הוא מצביע על ירכייך. עצת היצר הוא אומר. ואתה אומר: "מה פתאום יצר? רק חיבוק. אתה לא רואה שאני לבד?"

והוא נוגע בירכך. בדיוק שם, בגיד הנשה. ואתה נשאב אל מקום של נשייה. של שכחה עמוקה של מי אתה ובמה אתה מאמין ולמה אתה חי את חייך דווקא בדרך הזו. ואחרי ששכחת הכל, אתה מחבק ומחבק עד שעולה השחר. עד שאור ברור מפציע בנשמתך ואומר שהייתה כאן טעות. שחיבקת את האיש הלא נכון. שחיבקת את שרו של עשיו. "שלח אותי" הוא מפציר בך. אבל אתה מסרב. "ברך אותי" אתה אומר. תן לי את הכוחות להיאבק בך. תן לי את הידיעה שבפעם הבאה שאשאר לבד לא אפול.

ואז הוא שואל לשמך.

ואתה נזכר. יעקב. יעקב איש תם יושב אהלים. זה מי שאתה. זה מה שהיית תמיד. לפני שנפלת. לפני ששקעת בחושך הזה ובתהומות הנשייה. היה בך תום ועוד יהיה בך. לא איבדת את שמך יעקב. רק קיבלת שם נוסף - ישראל. כי שרית עם עצמך ויכולת לך.

כי שרית עם א-הים. "את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה". וככה אתה צולע לך את כל הדרך חזרה. חזק יותר. לא מוגן מפני נפילות אבל יודע שעוד מעט תזרח לך השמש כי עוד לפנייך פני-אל.

"...כי הלבין ראשי הלילה

וחוורו פני כל כך

זה מפני שכל הלילה

נאבקתי עם מלאך

עם מלאך שאין לו שם

ועודני נושם."

(ליל המלאך /נעמי שמר)