כשראיתי תיקי חקירות רצח בתוך המשפחה באיזור השיפוט שלנו ביהודה ושומרון, הייתי מחפשת את תמונת הקורבן לפני הטרגדיה. פנים מחייכות של אשה צעירה או נער צוחק, ורק לדמיין איך הרגישו כשבן משפחה קרוב ניצב מולם פתאום עם כלי רצח בידיים. מי שפעם היה קרוב אליך – לא נתפס שיהיה מסוגל להכאיב לך עד מוות.
שלוש פעמים מופיע השורש שנא לתיאור יחס האחים ליוסף. קנאה היא טבעית. אבל איך קנאה מדרדרת לשנאה? ומי אולי יכול היה לעצור אותה?
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד הגדיר את השנאה "כמצב אגו שמייחל להרוס את מקור האומללות שלו". גם שפינוזה שהגדיר רק 3 מצבי רגש – שמחה תשוקה ועצב, קרא לשנאה תולדה של עצב. אדם שונא את מי שהוא תופס כאחראי לעצב שנגרם לו. שפינוזה שהוחרם בידי הקהילה היהודית על דעותיו ותוך 6 שנים הוצאו לו 37 צווי גינוי, הכיר על בשרו את גורל השנוא.
הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום הבדיל בין שני סוגי שנאה: שנאה בתגובה לאיום על חייך, חירותך, הרעיונות שלך, שנאה שנועדה להישרדות ואמורה לחלוף בתום הסכנה, ולעומתה שנאה ש"טבועה באופי". אדם שמחפש פורקן לרגשות השלילים שלו ומושא השנאה שלו משני. שנאה ללא סיבה. מה שביהדות נקרא "שנאת חינם".
פרופ' רנה ח. לוי הגיע להבנה ששנאת חינם מתנהגת כסוג של מחלה מידבקת, שמרעילה יחסים ובעם היהודי מקעקעת את האחדות. המהר"ל הגדיר שנאת חינם כחיבור בין אנשים נוכח שנאה משותפת לקבוצה אחרת, ורש"י אמר בתלמוד מסכת שבת: "שנאת חינם - שלא ראה בו דבר עברה שיהא מותר לשנאותו ושונאו".
משילוב התפיסות האלו אפשר להסיק ששנאה נעוצה הרבה פעמים באדם השונא. השונא מייחס לאחר אחריות לסבל שלו, לאומללות, לעצב ומתיר לעצמו לפגוע בו.
"יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם".
בחיפוש אחר שורשי הסכסוך והשנאה טענו פרשנים שיוסף תיאר את מעשיהם הרעים של אחיו.
אבל השורש שנא לא מופיע בפסוק. נראה שהאחים לא התרגשו מכך, בגדר מריבות שגרה.
רשב"ם אמר שיוסף קרא אחים לבני השפחות ולכן שנאו אותו בני לאה: "נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה. מתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו... ". הוא לא הוציא דיבתם במובן הלשין אלא: "אמר לאביו: כך מבזים הם בני השפחות , אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם". כלומר יוסף הגן על בני השפחות מפני האחים האחרים.
המדרש מציע שהאחים השתמשו בבני השפחות שיחלצו נעליהם - ואסור להשתמש בעבד עברי לחליצת נעלים ויוסף ביקש לדאוג להם. הרמב"ן מוסיף ש; 'מביא דבה' הוא אשר יראה יגיד... " כלומר יוסף הביא מידע, דיבה מלשון דובב, דיבר, תיאר את מה שראה, והמעשה שראה היה רע. בניגוד למביא דיבה, מוציא דיבה: "הוא כסיל... האומר שקר." ובדיני לשון הרע, אכן עומדת הגנת אמת דיברתי או טעות למי שנטען נגדו שהוציא דיבה.
אז שנאת האחים לא נובעת מדיבתם שהובאה לאביהם. מתי מופיעה השנאה?
מערכת היחסים של יוסף עם אחיו היא מורכבת. אלו ילדים לא רק מפרק א' ופרק ב' של זוגיות, אלא ילדים מארבע אימהות שונות. אבל האבא הוא אחד לכולם. אבא יעקב שהיתה לו התמודדות גדולה גם מול הנשים שלו: "וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה ..." (בר' כט' פסוק לא). השם מבחין שלאה שנואה, אבל הכאב נובע מכך שלאה עצמה מרגישה כך: :"...וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהֹוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי..." (בר' כט' פסוק לג) הכאב שחוותה לאה עבר לילדים.
אז איך צריך יעקב היה לנהוג בילדיו נוכח המורכבות הזו?
"אֵ֣לֶּה׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן... " ובמדרש יש ששמים נקודה אחרי יעקב יוסף ומפרשים בצמידות, יעקב הוא יוסף. ורש"י אומר; "וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזהו אחיו מבקשין להורגו" יעקב אולי מבין שיש פער בין ילדיו אבל מזדהה עם יוסף. אנחנו רוצים הכי טוב עבור הילדים שלנו אבל מעבירים להם את השריטות שלנו.
"וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם".
עכשיו מופיעה השנאה לראשונה. יעקב שגדל עם אמא שהעדיפה אותו במובהק וגרמה לו לגנוב את הברכה, הופך לאבא שמפלה בין הילדים שלו. אחים רבים יוכלו להשלים אבל אם האבא מפלה ולא מתווך ומרגיע, הקרקע בשלה לשנאה. בגמרא במסכת שבת דף י' נאמר: "אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב, לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים- שבשביל משקל שני סלעים [כותנת פסים של צמר נקי] – נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו למצרים".
הגלות נגזרה עוד בברית בין הבתרים ונאמרה לאברהם, אבל ההשוואה שערך יעקב בין הבנים שלו חתמה את החותם. במשפחה שכולה חלקים חלקים, ההורה המשותף לכולם צריך לגלות רגישות. יעקב כל כך החמיר את הפערים עד שהאחים לא יכלו לדבר את יוסף לשלום. האבן עזרא פירש שהאחים לא יכלו לדבר עם יוסף בכלל, אפילו לא לשלום. הנציב מוולוז'ין פירש שהאחים לא יכלו לסבול דבורו של יוסף לשלום משום שסברו שגם הוא שונא אותם, אבל בעל התפארת יהונתן לומד לעתיד: "כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חברו נתרבה השנאה יום ביומו; אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה, אז סרה השנאה…ושב השלום למקומו. ואלו היה השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם".
השיחה ביניהם פסקה וכשהגיע יוסף עם החלום הראשון החמיר המצב. אבל אולי עוד ניתן היה לעצור את התפשטות השנאה עם סיפור החלום השני: "וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֘ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה: וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו".
חלום מאתגר ולרוב מזדעזעים מגאוותנות יוסף, אבל הפרשה מתחילה במילים "בן שבע עשרה".
נער בן שבע עשרה. גיל של אומוניפוטנציה, תחושת גדלות ויכולת לכבוש את העולם. חלק מהתהליך הטבעי של ההתבגרות. רק בזכות העוצמה הזו אפשר לפסוע לבד פסיעות ראשונות בעולם. כולנו זוכרים מה העזנו לעשות בגיל הזה (אני למשל החלטתי בסוף י"ב לחנוך את ארץ ישראל בטיול הישרדות בטבע לבד, רק עם מים, במשך עשרה ימים..., וגם פלפון לא היה אז. להורים אמרתי שנסעתי להתנדב בקיבוץ.. באמת שומר פתאים השם...) ומי שהיה מתבגר הגיוני יותר ממני, יכול להסתכל במתבגרים הפרטיים שלו ובמבט העיניים בכל ויכוח איתם ( אם הם בכלל מסתכלים עליך ולא עסוקים בגלגול עיניים מול אמא שבאמת, אי אפשר להבין כמה את לא מבינה...) ולזהות אותם ביוסף הצעיר שמנופף בחלומות שלו מול האחים ואביו. מנופף אבל זקוק עדיין לאישור האב. ולכן הוא גם מספר לו.
כאן מגיע תפקיד האבא: לחזק את הבן על מה שאפשר ולתווך לאחים הגדולים שזה הגיל וגם אתם הייתם כאלה פעם... אבל יעקב רק מחריף את הפער. הוא נוזף בבנו הצעיר לפניהם. ולא מפני כבודם. מפני כבודו שלו. אני אשתחווה בפניך? אותו הבן שרימה את אביו בבוטות, שוכח מה היה הוא בצעירותו ומזדעזע מהפגיעה לכאורה בכבודו. והשמן שנשפך למדורה הצית אותה סופית.
"כֹה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק..." תחילת הפורענות אבהפטרה שמביא הנביא עמוס היא במכירת יוסף הצדיק בעד עשרים כסף. עמוס שניבא בזמן ירבעם השני וחווה שחיתות והסתאבות שהגיעה עד מכירת עניי הארץ לעבדות, מזהה את נקודת ההתחלה.
איבה בין אחים מתפשטת הלאה, לעוד דורות לעוד מימדים. אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, מעמד כזה ומעמד אחר, אבל יהודה וישראל מחוברות זו לזו. ואם "יוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה" מיד גם "וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו". פגיעה באחד תהדהד גם אצל השני. אבל גם העלייה והתיקון. גלי ההדף פועלים לכל כיוון ועדיין לא מאוחר מדי. "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם..." הרב קוק, אורות הקודש.
הכותבת היא מגשרת, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.