"אנחנו חיים בעולם שאסקפיזם זה מצווה" - כך אומר הסטנדאפיסט והסופר יאיר יעקבי בפודקאסט "מדברים ציונות דתית" אצל אוריה אלקיים, כשהוא מסביר למה הוא לא מתנצל על כך שהמקצוע שלו הוא לגרום לאנשים לצחוק ולברוח קצת מהמציאות. "כל אחד מאיתנו צריך מקום לברוח אליו כדי לשכוח קצת ממה שעובר עליו", הוא אומר.
לצפייה בפרק :
אוהבים אוכל טוב? הצטרפו עכשיו לקבוצת הוואטסאפ שלנו
השיחה נפתחת בזיכרונות מקריית שמונה, שם למד בישיבה תיכונית, ומיעקבי מתברר שדווקא הוא, מי שהיום עומד מול אולמות מלאים, היה בעברו הילד שפחד מהבמה: "בכל שנותיי בתיכון לא הופעתי, לא עשיתי הצגות... הייתי היחיד בשכבה שלא עלה על הבמה. ישבתי בקהל, ולא השתתפתי". רק בשיעור א', כשהתבקש באקראי להיות הקריין בהצגה על שבת זכור, הוא מגלה שהוא יכול לגרום לאולם לצחוק. משם מתפתח סיפור נוסף, הפעם עם ראש הישיבה, הרב דרורי: יעקבי פונה אליו לפני הצגה נוספת מתוך חשש אמיתי שמדובר בביטול תורה, והרב, אחרי שרואה את ההצגה, אומר לו משפט שמלווה אותו עד היום: "השאלה היחידה שיש לי היא מה נעשה עם כל הכישרון הזה". יעקבי מודה שאילולא אותו רגע, ייתכן שהיה ממשיך בדרך אחרת לגמרי.
להאזנה בספוטיפי:
גם כשהוא כבר מופיע, הפחד לא נעלם. הוא מתאר את התקופה שלפני הופעה: "כל הגוף שלי היה רועד, והשיניים שלי היו נוקשות, והייתי הולך לשירותים כמה פעמים". במקביל הוא מספר על השנים שבהן ניסה למצוא את מקומו המקצועי - ניסה להתקבל לרפואה, למשפטים ולמחשבים, עבד כמורה לאנגלית, ולבסוף מצא את עצמו במערכות מידע, תפקיד שהוא מתאר בכאב: "סבלתי מאוד מאוד מאוד". את תחילת דרכו בסטנדאפ הוא מסתיר מהוריו, ורק כשהכתבה הראשונה עליו עולה לרשת הוא ממהר להתקשר לאמו מהבנק כדי להרגיע אותה.
הרגע הכואב ביותר בשיחה מגיע כשיעקבי מספר על פטירת אביו. הוא שותק שבועיים, לא כותב, ורק בשבוע השלישי, בלי תכנון, "פשוט כתבתי מה שהרגשתי". בעקבות הטור הוא מקבל עשרות מיילים מקוראים שמזדהים עם הכאב שלו. הוא מגדיר את המילים שליוו אותו באותם ימים: "אין מה לעשות - זה שלושת המילים הנוראיות ביותר בשפה העברית". ובכל זאת, באותה נשימה הוא חוזר וטוען שדווקא הצחוק הוא מה שמעניק לחיים משמעות: הוא מספר על הופעה לארגון של אלמנים ואלמנות צה"ל, שם ניגשות אליו אלמנות ואומרות לו: "תקשיב, לא בכינו מצחוק ככה מאז שהתאלמנו".
הפודקאסט בשיתוף ארגון קולנו