"והבור רֵק אין בו מים" – "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". הרב ברוך הלוי אפשטיין בפירושו "תורה תמימה" מוכיח שהאחים לא ידעו שיש בבור נחשים ועקרבים. כיצד לא ראו האחים את הנחשים והעקרבים שבבור, וכיצד זה קשור לנר חנוכה?
(יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: (פרק לז)
בנוגע לביטוי "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" מובאת בגמרא (שבת כב ע"א) דרשה: "ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב והבור רֵק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רֵק איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".
לכאורה היה די לומר שהבור שהשליכו האחים את יוסף אליו היה בור ריק, וממילא ברור שאין בבור כלום (כולל מים). ההדגשה היתירה שאין בבור מים מלמדת שהבור בעצם לא היה ריק; הבור היה ריק ממים אבל היו בו נחשים ועקרבים.
אכן הרב ברוך הלוי אפשטיין בפירושו "תורה תמימה" מציין שעובדת קיומם של נחשים ועקרבים בבור לא הייתה ידועה לאחים. כך כתב: "וצריך לומר, שראובן ואחיו לא ידעו שבבור יש נחשים ועקרבים, שהרי חשב על פי עצה זו להשיבו אל אביו, וגם אחיו אילו היו יודעים וראו אחר כך שניצל ממקום סכנה ודאית, אם כן זכותו גדול מאד, ואז הלא בוודאי לא היו הולכים עמו אחר כך בקרי, במכירה למדינים, כי הלא אפילו נבוכדנצר שהיה רשע מוחלט, בכל זאת אחרי שראה לחנניה מישאל ועזריה שניצולו מכבשן האש, הרהר תשובה בלבו, וכל שכן בני יעקב".
ה"תורה תמימה" מוכיח שהן ראובן הן שאר האחים לא ידעו שיש בבור נחשים ועקרבים. אילו ראובן היה יודע זאת לא היה מציע להשליך את יוסף לבור זה, שהרי כוונתו הייתה "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (פסוק כב), ולא לגרום למותו.
בנוגע לאחים, מבאר ה"תורה תמימה", שאילו היו יודעים שיש בבור נחשים ועקרבים והיו רואים לאחר מכן "שניצל ממקום סכנה ודאית" הייתה לכך בהכרח השפעה מכרעת על יחסם אל יוסף. הם היו מבינים שזכותו של יוסף גדולה מאד ולא היו מוכרים אותו למדינים. העובדה שיחסם של האחים לא השתנה והם מכרו אותו בסופו של דבר למדינים מלמדת, לדעת ה"תורה תמימה", שהם לא ידעו שיש בבור נחשים ועקרבים וממילא לא עמדו על גודל הנס שאירע ליוסף [להלן בסוף הדברים תובא הוכחה שהצלת יוסף מבור שהיו בו נחשים ועקרבים היא בגדר נס].
ה"תורה תמימה" מציין השפעה שהייתה על נבוכדנצר, "שהיה רשע מוחלט", כשנוכח לדעת שחנניה מישאל ועזריה ניצולו מכבשן האש. בעקבות ההצלה נבוכדנצר "הרהר תשובה בלבו". כך כתוב בספר דניאל (ג, כח-כט): "עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גֶשְׁמְהוֹן דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן. וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שָׁלֻו עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה"
(תרגום על פי מצודת דוד: ענה נבוכדנצר ואמר: ברוך אלוהיהם של חנניה מישאל ועזריה, אשר שלח מלאכו והציל את עבדיו, אשר בטחו עליו, ודבר המלך ביטלו ושינו, ומסרו גופם אשר לא יעבדו ולא ישתחוו לשום אלוה כי אם לאלוהיהם. וממני נעשה גזרת אומר, אשר כל עם ולשון אשר יאמר לתלות דבר שגגה ומשגה על האלוהים של חנניה מישאל ועזריה, אזי יעשה גופו לנתחים וביתו יושם לאשפה ולמקום נוול, בעבור אשר לא יש אלוה אחֵר אשר יכול להציל כהצלה הזאת).
ואם נבוכדנצר הרשע נהג כך, כל שכן שבני יעקב היו נוהגים כך כלפי יוסף אם היו יודעים את גודל הנס שאירע לו. השאלה שעדיין יש לשאול היא: כיצד לא ראו האחים את הנחשים והעקרבים שבבור בעת שהשליכו את יוסף אליו?
ה"תורה תמימה" התייחס לשאלה זו בהמשך דבריו: "ולא ייפלא אם לא ראו מה שבתוך הבור, כי לפי מה שכתב המפרש למסכת תמיד סוף פרק קמא דאין השלכה פחות מעשרים אמה, וכאן דכתיב "וישליכו", אם כן היה הבור עמוק עשרים אמה ויותר, וקיימא לן דלמעלה מעשרים אין עינו של אדם שולטת כמו דקיימא לן לענין נר חנוכה וסוכה".
במהלך הדיון במסכת תמיד דף כח ע"ב בנוגע לשימת הדשן אצל המזבח "מקום שנותנים מוראת העוף", כתב המפרש שם (ד"ה "צבר הגחלים") שהוא במרחק עשרים אמות מהמזבח, וביאר על פי הפסוק שנאמר בנוגע למוראת העוף "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן" – "וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמות". מכאן למד ה"תורה תמימה" שהבור שהשליכו אליו את יוסף היה בעומק עשרים אמה, שכן כתוב בפסוק כד: "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה", וכאמור השלכה היא לפחות עשרים אמות.
לאור קביעה זו של עומק הבור מתברר מדוע לא ראו האחים את הנחשים והעקרבים שבבור, שהרי "למעלה מעשרים אין עינו של אדם שולטת". עיקרון זה ידוע מדיני חנוכה ומדיני סוכה כפי שכתוב בגמרא (שבת כא ע"ב – כב ע"א): "אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כסוכה וכמבוי". וביאר רש"י שם: "פסולה – דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה, וליכא פרסומי ניסא". הדלקת נר חנוכה היא לשם פרסום הנס, ואם הנר הוא בגובה עשרים אמה אין פרסום הנס כי העין לא שולטת בגובה כזה.
על פי הדברים האלה, מתבררת סמיכות המאמרים המובאים במסכת שבת שם. המאמר הנ"ל בנוגע לנר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה מובא בגמרא בדיוק לפני המאמר שציטטנו בפתח דברינו לעיל על אודות הבור שהשליכו אליו את יוסף. מבאר ה"תורה תמימה":
"ויש לכוין לפי זה סמיכות ושייכות דרשא זו בגמרא עם הדין נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה משום דלא שלטא בה עינא, ולבד הסמיכות שנאמרו שני הענינים מחד אמורא, יש לומר עוד משום דטעם שניהם שוה, להורות דלמעלה מעשרים אמה אין העין שולטת, ודו"ק".
טעם אחד לסמיכות שני המאמרים בגמרא הוא ששניהם נאמרו בשם אותו אמורא ("אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום"). ה"תורה תמימה" מוסיף טעם נוסף לסמיכות, שטעם שני המאמרים שוה, "להורות דלמעלה מעשרים אמה אין העין שולטת" הן בנוגע לנר חנוכה הן בנוגע לבור.
דבר אחרון שכותב ה"תורה תמימה" בעניין זה הוא בנוגע לקביעה שהצלת יוסף מבור שהיו בו נחשים ועקרבים הוא הצלה "ממקום סכנה ודאית". כאמור לעיל, על פי קביעה זו כתב ה"תורה תמימה" שהאחים לא ידעו על קיומם של הנחשים והעקרבים בבור. בסוף דבריו הוא מוכיח קביעה זו:
"ודע דעל כרחך צריך לומר דהא דניצל יוסף מן הבור היה בנס, שהרי קיימא לן בסוף יבמות קכ"א א' נפל לבור מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת ומתירים את אשתו, משום דאמרינן ודאי מת שם, יעויין שם, ואם כן בדרך הטבע לא היה יכול להנצל משם".
על פי הגמרא (יבמות קכא ע"א-ע"ב), עדים שראו אדם שנפל לבור מלא נחשים ועקרבים מעידים על כך, ועל פי עדותם מתירים את אשתו להינשא כי בוודאי מת בבור. משמע שבדרך הטבע אין אדם יכול להינצל מבור זה. מכאן ברור שהצלתו של יוסף מן הבור שהיו בו נחשים ועקרבים הייתה בדרך נס.