סגור

פרשת וישב: על גבולות הטוב והרע

חיי יוסף הם חיי מהפכים. הראשון שבהם, מחיי ילד תפנוקים, לחיי עבד בארץ רחוקה. וגם שם הוא עובר מהפך

ד"ר משה מאיר
כד בכסלו התשפא
,
10 בדצמבר, 2020 9:42

צילום: shutterstock

חיי יוסף הם חיי מהפכים. הראשון שבהם, מחיי ילד תפנוקים, לחיי עבד בארץ רחוקה. שם, בבית אדוניו המצרי - פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, מתבצע המהפך השני:

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.
וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה  - ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.
וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ, וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ, וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.
וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.
וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. [בראשית ל"ט ב' - ו']

יש כאן תיאור הצלחה יוצאת דופן. הצלחה בכל אשר יוסף עושה, ברכה בכל אשר יש לאדוניו. יוסף מוצא חן בעיני אדוניו המפקיד בידו את ביתו ואת כל אשר לו. החזרה על ההצלחה ועל הברכה יוצרות רושם שהיתה שם זרימה מופלאה, ללא מעצורים, ללא התנגדויות. כל מה שיוסף נגע בו, התברך והצליח. יש כמה הוגים ויוצרים, שתיארו את המצב הראוי של קיום מלא כך. אחד הבולטים שבהם היה ניטשה. בספרו 'מעבר לטוב ולרע', הוא כותב בין השאר:

יש פתגם אצל הסינים, ואמהות מקדימות ומלמדות אותו את ילדיהן: siao-sin 'עשה ליבך קטן'! זוהי נטייתן העיקרית של ציבילזציות מאוחרות: אין ספק אצלי שיווני קדום היה מבחין בנו, באירופאים, בראש ובראשונה תכונה זו של הקטנה עצמית - וזה בלבד דיו להיותנו לו 'לזרא'. 

הזרימה, ההצלחה, הברכה, השפע - כל אלה מצטרפים ללב גדול, פועם מחדש יוזם. זה יוסף. מאז היה נער לא היה לו לב קטן. אז, הלב הגדול והחולם שלו הוביל לקנאת האחים, לחטיפתו, להשלכתו לבור, למכירתו. עכשיו הוא נמצא בהקשר אחר האוהב את הלב הגדול שלו, מתפעל ממנו, מגיב אליו ונותן לו הזדמנויות לממש אותו, להוביל מערכות - מבית פוטיפר עד לבית הסוהר ועד לממלכה הגדולה כמשנה לפרעה. הפתגם הסיני מחנך ללב קטן, קטן אבל בטוח. לעומתו אנשים כיוסף חיים חיי גדולה, ליבם גדול פועם וסוער. 
אלא שללב הגדול והזורם, יש מגבלות והגבלות. המוסרות שמושמים עליו הן מוסרות המוסר. לא הכל אפשרי, יש אנשים מסביב, הם עלולים להיפגע. לפעמים מהתנועה המהירה של בעל הלב הגדול כמו התנגשות עם רכב שלא עוצר באדום, לפעמים - כמו האחים - מהקנאה בה. ניטשה רואה את המוסר כאבר מדולדל של הרוח, כתולדה של סירוס הרוח על ידי החלשים. הדתות - היהדות והנצרות - התגייסו לגבות את מוסר החלשים. אבל איש המעלה הוא שחי 'מעבר לטוב ולרע', ללא מעצור לרוחו הזורמת. ניטשה היה מודע לאפשרות להפוך את משנתו למנוע לרוע, לפגיעה באחר, לכוחניות המוחצת את האחר. על כן הוא פיתח מושג אחר - במקום המוסר: האצילות. האצילות היא זרימה מעודנת שאיננה פוגעת באחר לא מפאת מוסרות המוסר, אלא מפאת עליונותה. 
רוברט מוסיל [1880-1942] הסופר האוסטרי הגדול, הושפע מניטשה. בספרו הגדול - 'האיש ללא תכונות' - יש קו סיפורי העוקב אחר קורותיו של כריסטיאן מוסברוגר, רוצח איום. הרוצח נתפס, נידון למוות. ההוצאה להורג נדחית, עד שתיבדק שפיותו. התמונה הבאה מתארת את העברתו מבית כלא אחד לשני:

אמצעי הזהירות שנקטו החמיאו לו - רובים טעונים, התקהלות, כבלים על ידים ורגלים. הקדישו לו תשומת לב, פחדו מפניו, ומוסברוגר אהב זאת. כשעלה על קרון האסירים סקר את הקהל, כדי לראות התפעלות, ועינו ניסתה לתפוס מבטי השתאות של עוברים ושבים. רוח קרה נשבה ברחוב ושיחקה בתלתליו; האוויר הצח התיש את כוחותיו. אך הדבר ארך שתי שניות בלבד, עד ששוטר נגע באחוריו, לזרזו לעלות לקרון. [עמ' 182 בתרגום העברי]

תחושת הכוח לא הולכת לאיבוד גם בכלא, גם עם הכבלים. רק ההשפלה, הנגיעה באחוריו, היא שמפוגגת את תחושת הכוח. זאת לקיחה עד הקצה של האיכות שאותה איתר ניטשה, של הרצון לעוצמה, הכוח המניע את החיים האציליים. הכוח הזה לא יכול להכיל את מוסרות המוסר, כיוון שהם כמו הנגיעה באחוריים - השפלה של גאוות האדם, של ההיבריס שלו. והנה, לעומת זאת, יוסף. עם כל השפע והזרימה הזאת, הוא נקלע להתרחשות בה אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו. הוא יכול היה לזרום עם האהבה והכבוד הכרוכים בהיענות, אבל העולם שלו איננו העולם של מוסברוגר, גם איננו העולם של ניטשה:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף, וַתֹּאמֶר: 'שִׁכְבָה עִמִּי'.
וַיְמָאֵן: וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: 'הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי.'
אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ. וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?!'
וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.
וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת.
וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי. 
וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. [ז' - י"ב]

המושג 'רוע' הוא חלק מהמילון של יוסף, הוא זה המהווה את מוסרת המוסר האוצרת אותו מלעשות את המעשה. סביב מושג הרוע נרקמות התנהגויותיו - המיאון, המנוסה. חכמים הוסיפו לכך תיאור גדוש:

שראה דמות דיוקנו של אביו והפיל עצמו בקרקע ונעץ עשר אצבעותיו בקרקע [מדרש תנחומא].

ההורים משמיעים את הקול החיצון, המורה 'לא', העוצר את זרימת החיים במקום שהיא פוגעת באחר.
האם יוסף לא יכול להגיע לפסגות אליהן מגיע האדם העליון של ניטשה? האם זרימת ההצלחה והברכה והשפע היוצר שלו פחותה?
יש שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת: האחת - אכן הזרימה פחותה, זה מחיר המוסר. אתה פחות זורם, פחות יצירתי, פחות שופע - אבל יותר מוסרי, יותר טוב. התשובה השניה - לא. דווקא הגבולות מעצימים את השפע ואת הזרימה. כמו מים שדווקא בנקיק צר, זורמים בעוצמה יתרה מזו של מים שנשפכים למרחב ללא גבולות. 
כל קורא וקוראת יכריעו, מהי התשובה הנכונה בעיניהם. 
 

11.12.2020

1. לעולם לחגור את גיבנת המוסר ולהתהלך בפשטות בערוץ החיים הנעלם (משה אהרון )

בס"ד.
בלי המוסר הפשוט ללא כל ה"דעווין"
של הנופך הפילוסופי .
אין תוחלת לו לאדם .
ואין תקווה לבוראו.
לעולם יתהלך האדם כמי שכפות .
כמי שחגור על גבו בגיבנת של מוסר.
כמשא אלוקי - של "קוממיות"
כמין בריאה שנבראה בשתי קומות .
וכך כל חייו ילקק תדיר את ריר החיים:
פעם כדבש ופעם כדם פצעיו.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: Aharon Krohn/Flash90

סקר חרדי מגלה: 30% מהמגדירים עצמם חסידים יצביעו לציונות הדתית

קרא עוד