חדשות כיפה

פרשת וישב: למה יהודה זכה למלוכה?

אנו רואים אצל יהודה שני מעשים- הוא מונע את הריגתו של יוסף וממיר אותה במכירתו לעבד, והוא מודה לתמר שהיא בהריון ממנו. מה זה מלמד אותנו על התכונות הנדרשות מאבי שושלת המלוכה?

הרב אלדד יונה

הרב אלדד יונהצילום: באדיבות המצולם

בפרשה אנו קוראים על שני מעשים של יהודה. הראשון, כאשר האחים זוממים להרוג את יוסף מתחיל ראובן לומר להם שעדיף להרוג את יוסף "בגרמא" ולא ישירות. כלומר- נשים את יוסף בבור והוא יצמא וירעב שם למוות, אבל לא נהרוג אותו בידיים. התורה אמנם מעידה שכוונתו האמיתית של ראובן היתה לחכות שהאחים ילכו ואז להוציא את יוסף מן הבור ולהחזירו הביתה, אלא שסיפר לאחים כאילו כוונתו שיהרגוהו רק בגרמא כדי שיקבלו את דבריו. לאחר מכן, כשיוסף נמצא בבור, מתערב יהודה בנעשה (בראשית, ל"ז, כ"ו- כ"ז): " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו". ומסביר הרמב"ן (פס' כ"ו): "והנה ראובן למד להם שלא ישפכו דם בידם אבל ישליכוהו בבור וימות שם, שאין עונש הגורם כעונש השופך דם, ובא יהודה עתה ואמר גם זה יחשב לנו לרציחה כאלו אנחנו הרגנוהו".

אם כן ראינו שיהודה תופס יוזמה ומנסה להקטין את העוון שלהם מהרג בגרמא למכירת אדם לעבדות. בקריאה ראשונית אנו בספק לגבי כוונתו האמיתית של יהודה- ייתכן שיהודה, כמו אחיו, גם חשב שצריך להעניש את יוסף במכירה לעבד אבל לא להרגו, ויתכן שחשב שלא יצליח לשכנע את אחיו להחזיר את יוסף הביתה ולכן הציל אותו לפחות ממיתה. בכל אופן, רש"י (ל"ח, א') מספר לנו לגבי פרשת נישואיו של יהודה- "למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך". כלומר, משתמע מכאן שאם גם יהודה (בנוסף לראובן) היה אומר לאחים לשחרר את יוסף היו שומעים לו. אלא שכמובן רש"י לא אומר שיהודה ידע את זה בשעת מעשה, וכנראה שניסה להציל את יוסף ככל מה שחשב שהוא יכול.

בהמשך אנו רואים שבנו של יהודה, ער, נושא את תמר לאישה ומת בלי ילדים ואונן אחיו מייבם אותה ומת גם הוא בלי ילדים. כאשר הבן השלישי, שלה, גודל, ותמר רואה שיהודה לא נותן לו לייבם אותה היא מתחפשת וגורמת ליהודה שיבוא עליה כדי שיקיים הוא מצוות יבום (לפני מתן תורה היה ניתן לקיים מצוות יבום באמצעות האבא גם ולא רק אחי המת). יהודה אינו יודע על מי הוא בא, אבל משאיר לאישה שבא עליה את חותמו, פתילו והמטה שלו כערבון. אחרי שלושה חודשים רואים שתמר בהריון ויהודה חושב שהיא זינתה עם אדם זר ומורה לשרוף אותה. רגע לפני שהיא נשרפת מספר לנו הכתוב (פרק ל"ח, פס' כ"ה-כ"ו): "הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ". אנו רואים שכאשר יהודה מבין מהרמז שלה שהוא אבי הילדים, וממילא תמר לא זינתה כי הוא יבם שלה, הוא מודה ליד כולם "צדקה ממני". זו לא סיטואציה פשוטה. זו סיטואציה מביכה למדי לאדם שבא על תקן השופט ופסק להרוג, ופתאום מגלה שהנידון בסדר גמור והוא בעצם לא בסדר, והוא מודה על האמת ליד כולם, ודואג לא לפגוע בחפה מפשע, יותר מאשר דואג לכבודו.  יתכן שיהודה בעצם הפיק את הלקח ממה שקרה במכירת יוסף- הוא הבין שעליו לומר את האמת שלו, ולא לחשוב על שיקולי פוליטיקה של איך הקהל יגיב. כמו שבעצם במכירת יוסף היה עליו לדרוש שישחררו את יוסף לגמרי, ולא להניח שלא יקשיבו לו.

והנה אנו רואים שבעצם אחד התאומים שהיו בבטנה של תמר היה פרץ, שממנו יצא דוד המלך. עכשיו נתאר לעצמנו שיהודה לא היה עומד בנסיון והיה חס על כבודו יותר מאשר על האמת? במקרה כזה היה נשרף ביחד עם תמר אבי השושלת ממנה עתידים לצאת דוד המלך וצאצאיו. כלומר- אם יהודה לא היה מודה על האמת, לא היתה יוצאת ממנו שושלת המלוכה, אלא מאחד האחים האחרים.

את היושרה הזו, לבכר את האמת על האינטרס האישי, אנו רואים לאורך כל שושלת דוד. החל מבועז שאף על פי שהוא רוצה לייבם את רות הוא מציע אותה קודם לגואל שלפניו בסדר הירושה, ממשיך בדוד המלך שמסרב להרוג את שאול המלך שמנסה להורגו, למרות שהיו לו שתי הזדמנויות לעשות זאת, ואף מעניש את זה שהרג בסוף את שאול. דוד אף מודה מיד שחטא בבת שבע כשנתן הנביא מוכיח אותו. יושרה אנו רואים גם באמציה המלך (מצאצאי דוד) שמסרב להמית את בני רוצחי אביו, כציווי התורה "לא יומתו אבות על בנים".

יש בדבר הזה הגיון רב. אדם שמקבל כוח כזה גדול ליד, כמו דיין, וכל שכן מלך, חייב להיות אדם ישר כמו סרגל. אוי ואבוי למדינה ולעם שהמלך שלהם מושחת. אכן, אנו רואים גם ברמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ב', הלכה ד') "ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה" ואף על פי כן (שם, הלכה ה') "מלכי בית דוד אע"פ שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבין ודנים הם את העם ודנים אותם אם יש עליהן דין אבל מלכי ישראל אין דנין ואין דנין אותם לפי שאין נכנעים לדברי תורה שמא תבא מהן תקלה". אנו רואים שבכל שושלת דוד היה עניין יחודי שהם נכנעים לדברי תורה. כאמור, היושרה הזו התחילה כבר מאביהם יהודה.

את החיוב לנקוט ביושרה מלאה אנו רואים לא רק במלך, אלא גם בדיינים. החל מציווי המפורש בתורה "צדק צדק תרדוף" וכלה באיסור לקיחת שוחד. ניתן כמה דוגמאות עד כמה מקפידה ההלכה שהדיין יהיה בלי נגיעות אישיות כלל בשעה שהוא דן. למשל (שו"ע, חו"מ, ז, ז): "אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהיו השני בעלי הדינים שוים בעיני הדיינים ובלבם ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו אין לך דיין צדיק כמוהו". אומרת ההלכה, אפילו אם אתה לא ממש חבר טוב של מישהו, אלא מסמפט אותו יותר מאשר את בעל דינו, אתה פסול לדון ביניהם.

או, דוגמא אחרת (שם, סעיף ח'): "שני תלמידי חכמים השונאים זה את זה אסורים לישב בדין יחד שמפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו. "

כלומר, אפילו אם אחד הדיינים יריב של דיין אחר, ושני בעלי הדין שווים בעיניו, אסור לו לדון, מפני שבלי לשים לב הוא יאמר ההיפך מהדיין השני שהוא יריבו, מחמת השנאה ביניהם.

יותר מזה, אפילו מטעויות שאין בהן הטיה רגשית כלשהי על הדיין להימנע ככל יכולתו. נפסק גם בהלכה (חו"מ, ט, ו')  "אין לדיין להניח לתלמיד בור שישב לפניו שלא ישא ויתן עמו ויטה מדרך האמת". גם אם אתה שם לך סטאז'ר שאינו תלמיד חכם, אתה בבעיה כדיין, משום שהוא יכול לשכנע אותך בסברות מוטעות ואז תפסוק דין שאינו אמיתי.



 

30.11.2018

1. בן אנוש גם עם חולשות ואחיזה באמת =המשיח (משה אהרון עו"ד)




חירה פסיכולוג שהפך לריע.[תגובה למאמר בשבח הרעות בין יהודה לחירה]



אחרי שיהודה התאכזב קשות מאחיו שראו בסבל הנורא של אביהם ולא עשו דבר כפי שהציע יהודה לירד למצרים לחפש את יוסף ולהשיבו לאביו. הוא כל כך סלד מהם שהפריש עצמו מהם ושקע בדיכאון ויאוש. הוא התדרדר נפשית עד לבלי הכר עד "איש עדולמי". איש עדולמי כביטוי גם למצבו של יהודה שירד עד לבלי הכר כאמור עד - ולמי. בשעה זו נכנס לתמונה חירה. חירה היה דמות של כעין פסיכולוג מפיג חרונים - כעסים מכאן שמו משורש "חרה" וכן משיב לחיים את זה שאונה לו רע חי- רה.

והנה הוא שסמך את יהודה ולמעשה טיפל בו בדרכו ובשיטותיו הוא שאמר ליהודה לשאת אישה שבכך יתעסק במשפחה ולא בדכאונו. הוא זה גם שביקש מיהודה להתנחם ולהתנער מאבלו על מות אשתו ולצאת לשדה לגזיזת הצאן. והוא גם שעל אם הדרך כיוון אותו ל"זונה" כחלק מחזרתו לחיים ולהתנחמות ......

והיה אם יש קורא לגברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו או יישוב הדעת אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה. . והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם....


נכתב על ידי Moshe.Aharon , 27/11/2018 21:5

דווח על תגובה לא ראויה
30.11.2018

2. החלק הסמוי של עיסקת המכירה (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
יהודה מציע למכור לאורחת הישמעאלים שניראית מרחוק. היא האורחה מתקרבת.
בקדמת האורחה מצויים המדינים - הפועלים השחורים של הישמעאלים.
הם גם אשר מוציאים את יוסף מהבור והעיסקה נסגרת עם ראשי האורחה הישמעאלים וכאן ניכנסת לתמונה העיסקה הסמויה .
יהודה מחזיר להם את עשרים והכסף ואף מוסיף משלו שהאורחה תסטה מדרכה לאביו למסור לו את יוסף.
והנה הישמעאלים מרגע המכירה בגדו ביהודה. בכלל יוסף הופקד ביד הפועלים :המדיינים.
והם אלה שגם מכרו אותו במצרים.
ואיך דרכה של התורה להכמין את כל הסיפור הזה.
והמדנים מכרו את יוסף במצרים שבגידתם נטלה מהם את האות "י" שלא פעלו בדין והפכו למדנים אנשי ריב המפרים עיסקה

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: דובר צה"ל

מאות מלווים את סמל יוסי כהן וסמ"ר יובל מור יוסף בדרכם האחרונה

קרא עוד