הגרוש של ישמעאל עלול להשאיר תחושה מוסרית לא נוחה. במה חטאה הגר ובמה חטא ישמעאל שכך נוהגים כלפיהם? האמנם הטענה של שרה מצדיקה את גרוש הגר וישמעאל למדבר? קריאת הדברים מעוררת תחושה שבויכוח עם שרה דווקא אברהם צודק, הרי זה בנו! בכל זאת ד מצדד בדברי שרה: "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה..."
הסבר הדברים מחייב קריאה רגישה ומדויקת של כל הפרשיה. במקרה זה (כמו בהרבה מקרים אחרים) אנו שבויים בקונספציה מסוימת ולא מקשיבים לדברי הכתוב בשלמותם. הואיל ושרה פותחת בדרישה: "גרש האמה הזאת ואת בנה..." ובהמשך ד אומר לאברהם לשמוע בקולה של שרה - אנחנו עוצרים כאן את הקריאה ולא ממשיכים לקרוא את דברי ד לאברהם עד תומם. נעתיק כאן את כל דבר ד לאברהם ונבדוק מחדש מה בדיוק ד אומר (בראשית פרק כ"א):
(יב) ויאמר א-להים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע:
(יג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא:
מתברר שבקריאה הראשונה לא קראנו את פסוק יג. בפסוק יג נאמרים דברים נוספים לאברהם, דברים שעד כה התעלמנו מהם.
בשונה מגישתה של שרה שדואגת רק ליצחק, אצל ד גרושו של ישמעאל נועד להיטיב עם ישמעאל. ד מסביר לאברהם שכל עוד ישמעאל מתגורר אצל אברהם הוא נחשב לבן אמה. הואיל והגר היא שפחה, הבן שלה הוא עבד. אבל ד ייעד לישמעאל מעמד אחר, הרבה יותר חשוב: "את בן האמה לגוי אשימנו".
ד חוזר כאן על הבטחה שנאמרה כבר לאברהם על אודות ישמעאל (יז; כ): "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול".
ישמעאל חייב להתנתק מבית אברהם, ניתוק מוחלט. אמנם ניתוק זה קשה להגר, היא רגילה לחיות בבית ולקבל סיפוקה שם. אבל הפרוד הכרחי כדי להביא את ישמעאל אל הייעוד שד הבטיח לו: "ונתתיו לגוי גדול". לשם כך עליו להיות מגורש באופן מוחלט מבית אברהם. עם זאת גרושו של ישמעאל בצו ד לא מסכן אותו מפני שד דואג לו (כא; יז): "וישמע א-להים את קול הנער, ויקרא מלאך א-להים אל הגר מן השמים ויאמר לה: מה לך הגר אל תיראי כי שמע א-להים אל קול הנער באשר הוא שם".
מצבים כאלה מוכרים לנו מהחיים. הרבה פעמים אדם תקוע במקום מסוים ומפחד לצאת ולהתקדם הלאה. עד שמתעוררת עליו חמתו של מישהו ומגרשים אותו ממקומו, הוא נאלץ לצאת ממקומו, להפשיר מהקפאון שלו, המצב מביא אותו למקום חדש בו הוא מתפתח ומגשים באופן מלא את כשרונותיו. במבט לאחור אותו אדם מברך על מה שקרה לו ומודה למי שהכריח אותו לעזוב את מקומו הראשון.
אפשר שאנחנו, עם ישראל, יכולים לומר זאת על האנטישמיות שלא פעם עקרה אותנו ממקום שבו כמעט התבוללנו ואבדנו. פרעות וגרוש מנעו מאתנו הטמעות במקום אחיזתנו ודחפו אותנו הלאה בדרך לשוב לארצנו ולעצמנו.