בתורה נאמר "ויהיה בשחת אלוקים את ערי הככר ויזכר אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה". מכאן הסיקו המפרשים שהצלת לוט קשורה בזכירת אברהם (בבלי ברכות, נד, ב). וכי אלמלא זכותו של אברהם, גם לוט ומשפחתו היו נותרים בגיא ההפיכה של סדום. "מתוך ההפכה" אומר המדרש, "מלמד שהיה שרוי בהם". וחכמים מסבירים שהיה מלווה להם בריבית (בראשית רבה). כלומר, המדרש מתאר איך לוט היה מעורה בחיים הסדומיים עד צוואר.
בין אם היה "שרוי בהם" ובין אם ידע לרכב על החוקים העקומים שלהם על מנת לצאת נשכר. אם כן, "לולי אברהם לא פלט לוט מסדום" (במדבר רבה, בלק; רש"י יח, יז ד"ה המלט על נפשך ). מפשט הפסוק עולה שאכן, ההצלה לא באה ללוט בזכות עצמו אלא בזכות אברהם קרובו.
הרמב"ן הלך בדרך מעט שונה. ובהתייחסו אל הפסוק התולה את הצלת לוט בזכירת אברהם הוא מבאר כך: ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום,
ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו,
ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו.
וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו ( יח, כט, ד"ה ויזכור)
הרמב"ן מתאר את המורכבות שבישיבת לוט בסדום ואת אחריותו של אברהם למורכבות זו. לוט הרי לא הגיע לסדום מתוך בחירה אישית, מי שביקש ממנו להיפרד ולחפש לעצמו מקום אחר הוא אברהם. זאת לאחר שלוט הלך אחרי אברהם ונסתפח לחבורתו הייחודית. אם כן, לולי בקשת אברהם לא היה נקלע לוט לסדום. מעתה מתברר שאילו היה לוט נספה בסדום, היה אברהם חש כל ימיו כי הוא גרם למותו של בן אחיו. זו גם הסיבה לכך שאברהם קיבל על עצמו אחריות אישית והלך לרדוף אחרי המלכים כדי להציל את אחיינו השבוי מידיהם. אולם, משתמע מדברי הרמב"ן שאין בפסוק הדגשה מיוחדת על רשעותו של לוט ועל הצורך להצדיק את הצלתו באמצעות קרבתו לאברהם. יתכן שלוט לא היה ניצל בשל העונש הקולקטיבי, אך לא בהכרח משום שהיה משולל זכויות משלו.
הבני יששכר תיאר את הדברים ביתר עסיסיות:
והנה כאשר נשתלחו המלאכים כל אחד לשליחותו ונשתלח גם רפאל עמהם לרפאות את אברהם, אז בבואם וירא ד' אל אברהם בכבודו ובעצמו וריפא אותו ממכאוב גופו, אז לא ידע רפאל מה לרפאותו כי כבר נתרפא, ...
וד' אמר וגילה לו ענין סדום, והיה לו מחלת לב על לוט, אז הבין רפאל והלך לעשות שליחותו לרפאות את אברהם, היינו להציל את לוט שזה יהיה רפואה לאברהם ממחלת לבו (מאמרי השבתות מאמר ו)
רפאל שנשלח לרפא את אברהם הוא שהציל את לוט, ובמה הצלתו ורפואתו? מכאב הלב שהיה לאברהם בגלל דאגתו ללוט בן אחיו.
אולם, יש גם אפשרות שלישית, והיא מבקשת להעמיד במרכז את זכויותיו של לוט.
בבראשית רבה נאמר:
וישלח את לוט, מה זכירה נזכר לו?
שתיקה ששתק לאברהם.
בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא - היה יודע ושותק,
לוט זכה בזכות שיתוף הפעולה, הנאמנות והסולידריות שגילה כלפי אברהם, כשאברהם אמר על שרה שהיא אחותו. באותו זמן יכול היה לוט ל"עשות קופה", לבגוד באברהם ולגלות את סודם. אולם, לוט בחר לשתוק ולתמוך באברהם, ובזכות זה ניצל. אם הולכים בכיוון הזה ומבררים על פי פשט הפסוקים את מעשיו של לוט, ניתן להצביע גם על הכנסת האורחים הנדירה של לוט. לוט שם נפשו בכפו על מנת לארח את המלאכים שבאו אל ביתו. על סכנת הנפשות הכרוכה באירוח הזה מעידה מסכת כלה :
אברהם אמר ואקחה פת לחם וסעדו, אבל לוט מה אמר להם:
ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם.
למה לא הרחיצם תחלה, כשם שעשה אברהם?
שאם היו רואין אותן רחוצין ידיהן ורגליהן, נמצאו הורגין אותו ואת אשתו,
אלא אמר להם, תכנסו עם אבק רגליכם, ויאמר עכשיו באו מן הדרך (פ"ז, ה"ג)
לוט היה צריך לדאוג שרגלי אורחיו תישארנה מלוכלכות כדי שיהיה לו אליבי ויוכל לומר שרק הרגע הגיעו, ובכך להציל עצמו ממוות בטוח. בזה נראה שגדולה מעלתו של לוט ממעלתו של אברהם. לוט נאלץ לשרוד ולהיות טוב בסביבה רשעה. לשמור על שפיות בתוך חבורה של משוגעים. והיה לנר היחיד הדולק בחשכת סדום, מי שבפונדקו נדחקים אנשים שנקלעו למאורת סדום.
ראינו שלוש גישות ביחס ללוט: האחת רואה בו רשע החי על חשבון אברהם. השנייה רואה בו צדיק בזכות עצמו. והשלישית ממצעת בין זו לזו, ומציגה את לוט כצייתן הנוטל שכר על שלא הזיק לאברהם.
התנועת הפרשנית בין קוטב הגנאי לבין קוטב השבח משקפת גם את חוויתו של לוט ואת חוויתם של השורדים בכלל. התנועה הפרשנית הזו מייצגת את הרהורי ליבו שלו. לוט יוצא מסדום הנחרבת בעור שיניו, אשתו מתה בדרך, חתניו נותרו מאחור השכנים והחברים אבדו בהפיכה. יש להניח שלוט מוצף בתחושות סותרות: מצד אחד תמיהה על נס השרדותו, וחיפוש אחר הזכות שגרמה לה, ומצד שני, ראיית הפגמים בעצמו ובהתנהגותו, אבל על שאבד, וידיעה עמוקה, שאותה נסח ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות, ש"הטובים שבנו לא חזרו".