בתחילת הפרשה (פרק י"ח, פסוקים כ'- ל"ב) אנו קוראים על שיחה בין אברהם לה', שבה אברהם מנסה לסנגר על סדום ועמורה, ומתפלל שה' יבטל את הגזירה שנגזרה עליהם, בגלל כמה צדיקים שנמצאים שם.
"וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה... וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה". כפי שאנו יודעים מהמשך הסיפור, לא היו אפילו עשרה צדיקים ולכן ה' שלח את המלאכים להשחית את חמשת ערי סדום ועמורה.
מדוע אברהם שאל על 50 צדיקים ואז על 45 ואז 40, 30, 20, 10? מדוע דווקא על מספרים אלו? עונה לנו רש"י שם (פס' כ"ד): "אולי יש חמישים צדיקים -
עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמישה מקומות יש". על 45 עונה רש"י (פס' כ"ח):"התשחית בחמשה - והלא הן תשעה לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עימהם". ועל 40 ומטה כותב רש"י (פס' כ"ט): "אולי ימצאון שם ארבעים -וימלטו ארבעה הכרכים, וכן שלשים יצילו שלושה מהם או עשרים יצילו שנים מהם או עשרה יצילו אחד מהם".
כלומר, אומר רש"י, יש צורך בעשרה צדיקים עבור כל עיר, שיגנו עליה. בהיות שהיו חמישה ערים, הרי שהיה צורך בחמישים. אם היו ארבעים הרי שהם יכלו להגן על ארבע ערים מתוכן, ואם היו עשרה היו מגינים לפחות על עיר אחת.
ומדוע לא ניסה אברהם לבקש שפחות מעשרה יגינו על עיר אחת לפחות? על זה עונה לנו רש"י (בפס' ל"ב): "אולי ימצאון שם עשרה - על פחות לא בקש. אמר דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא". כלומר- כבר למדנו מנח, ששמונה צדיקים (ומטה) יכולים להגן רק על עצמם אבל לא על הכלל, ולכן אברהם לא שאל אם יש שמונה. על תשעה אברהם כן שאל בהתחלה (כששאל על 45 הכוונה שבכל עיר יהיו תשעה וה' יצטרף איתם לעשרה) ונענה שאין.
אם כן למדנו שפחות מעשרה צדיקים יכולים להציל אך ורק את עצמם, ולא את כל העיר. גם תפילתו של אברהם, הנקרא אוהבו של ה', ובקשתו האישית, לא הועילה להציל אפילו עיר אחת.
אולם, אם אנו קוראים את המשך הסיפור, אנו רואים (פרק י"ט, פס' י"ח- כ') שכאשר המלאכים באים להבריח את לוט מסדום ואומרים לו שכל חמשת הערים הולכות להיחרב הוא מתפלל לה': "וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל-נָא ה': הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי". ואכן בהמשך (פס' כ"א- כ"ב) אנו רואים שה' שמע לתפילתו והציל את אחת הערים- "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר צוֹעַר".
כאן נשאלת כמובן השאלה, היאך תפילת אברהם הצדיק לא הצליחה להציל אפילו עיר אחת בהיות שלא היו בעיר עשרה צדיקים, ואילו לוט, שהיה פחות צדיק מאברהם בהרבה, הצליח בתפילתו להציל את העיר צוער? יותר מזה- אברהם בא עם טיעונים אידיאולוגיים כבדי משקל. הוא טוען שלא יתכן ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. הוא מתפלל על כבוד שמיים שלא יהיה חילול ה' שיאמרו שה' לא שפט בצדק. הוא גם מתפלל מתוך אידיאל של חמלה על אחרים ושל צדק ולא מתוך אינטרס אישי כלשהו, שהרי הוא אינו תושב סדום. לעומתו- ללוט לא אכפת יותר מדי מתושבי צוער. הנימוק שלו הוא די אגואיסטי- אני לא אספיק להימלט ההרה אלא רק לצוער. בגלל שאני לא אספיק להימלט אני מבקש שצוער תינצל. ולמרות כל זאת תפילת לוט עשתה פירות ואילו תפילת אברהם לא. מדוע?
לפני שנענה נציין דוגמא נוספת. כידוע, התורה מציינת שכל הרוצחים בשגגה שהיו גולים לעיר מקלט היו משתחררים ממנה עם מות הכהן הגדול. בהקשר זה המשנה במסכת מכות (י"א ע"א) מספרת לנו "אימותיהן של כהנים מספקות להן (=לרוצחים שבעיר המקלט) מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו". אמנם הגמרא שם מציינת שלולא היה הכהן חוטא כלל לא היה כוח בידי תפילת הרוצחים להמית את הכהן הגדול, אבל בהיות שהכהן הגדול גם לא היה לגמרי בסדר, שהיה לו להתפלל ביום הכיפורים שלא יהיו תאונות כאלו בעם, הרי שיש לקללה של הרוצחים על מה לחול. ובכדי שהרוצחים ירגישו לא נעים להתפלל על הכהן הגדול שימות, אמו של הכהן הגדול היתה שולחת לרוצחים שבערי המקלט אוכל ובגדים.
מכל מקום ראינו כאן שלו היו הרוצחים שבעיר המקלט מתפללים היה הכהן הגדול מת. נתבונן היטב במצב- מצד אחד עומד כאן כהן גדול, שאם לא היה צדיק לא היה בכלל יוצא ביום הכיפורים חי מבית קודש הקדשים, אלא שאינו מושלם בזה שלא התפלל ביום הכיפורים שלא יקרו תקלות כאלו. מצד שני עומדים רוצחים, שאמנם לא רצחו במזיד, אבל הרגו ברשלנות. חטאם אמנם לא חמור דיו להצריך פסק דין מוות על ידי הסנהדרין, אבל חמור דיו בכדי שיגלו לעיר מקלט לשנים רבות. והנה, אומרת לנו המשנה- אם רוצחים אלו יתפללו שהכהן הגדול ימות כדי שהם יצאו לחופשי, תפילתם עשויה להתקבל.
ניתן דוגמא נוספת- הכהן הגדול, שאותו הזכרנו קודם, כשהיה נכנס להיכל ביום הכיפורים, היה מתפלל שם תפילה קצרה. הגמרא במסכת תענית (דף כ"ד עמ' ב) מלמדת אותנו מה היה מתפלל כהן גדול- "היה (=הכהן הגדול) מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. מאי מצלי (=מה היה מתפלל)? רבין בר אדא ורבא בר אדא דאמרי תרוייהו משמיה דרב יהודה...'אם שחונה תהא גשומה וטלולה ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים' רב אחא בריה דרבא מסיים משמיה דרב יהודה 'לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה ולא לעם אחר' ".
אומרת הגמרא, ביום הכיפורים, בתוך קודש הקודשים, מתפלל הכהן הגדול שעוברי דרכים שיורד עליהם גשם ומתפללים שהגשם ייפסק, שה' לא ישמע לתפילתם, שהרי העולם צריך את הגשם.
נשים לב- מצד אחד עומד כל העולם שצריך את הגשם הזה. מצד שני עומד הולך דרכים שהגשם מטפטף עליו והוא מתפלל שהגשם יפסיק עד שהוא יגיע למקומו. אומרת לנו הגמרא שלמעשה תפילת אותו עובר אורח יכולה לגבור על תפילת כל העולם שצריך את הגשמים, עד שכהן גדול, ביום הכיפורים, בבית קודש הקדשים צריך להתפלל שתפילת אותו עובר אורח לא תתקבל, ולא תנצח את תפילת כל העולם החפץ בגשם. כיצד יש בכוחה של תפילת הדיוט, עובר אורח, יחיד, ביום חול, להיות שוות ערך לתפילת כל העולם וכהן גדול, ביום הקדוש, במקום הכי קדוש?
התשובה לכל שלוש התהיות שהועלו לעיל היא אחת. תפילה הנאמרת מתוך מצוקה מוחשית גוררת קריאה אמיתית ועמוקה לישועת ה'. קריאה כזו יש בכוחה לגבור על תפילות רבות של צדיקים גדולים יותר. לוט הרגיש פחד מוות, אם צוער לא ניצלת הוא מת. תפילה כזו שלו גוברת אפילו על תפילה אידיאולוגית ולשם שמיים של אברהם הצדיק הגדול. הרוצחים בעיר מקלט חווים מצוקה אדירה. הם כלואים כל ימיהם בעיר קטנה וצפופה ומשוועים לחופש תנועה. שוועתם לחופש יכולה לנצח את הכהן הגדול הצדיק. באופן דומה- אותו אדם שהולך בדרך מרגיש מוחשית את הצער מהגשם. אלו שיושבים בבית עושים חשבון לוגי קר שעדיף שיהיה גשם בשביל שעוד חודשיים לא נצמא או נרעב. אותו הולך דרך מרגיש כבר כעת את הצער מהגשם. תפילתו כעת כל כך חזקה שהיא גוברת על תפילת כל העולם שכן רוצה בגשם. עד כדי כך חזקה שהכהן הגדול ביום כיפור בקודש הקודשים צריך להתפלל מראש שאותה תפילה של עוברי דרכים לא תתקבל.