(יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: (פרק כב)
המלה "יחדו" מופיעה שלוש פעמים בפרשת העקידה; פעמיים כדי לתאר את הליכתם של אברהם ויצחק לקראת העקידה – "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", ופעם אחת בסופה לאחר העמידה בנסיון, עת הלכו אברהם יצחק ושני הנערים "יחדו" לבאר שבע. הרש"ר הירש מבחין בין "יחד" ש"מורה לרוב רק על חפיפה חיצונית בזמן או התכנסות חיצונית", לבין "יחדו" ש"מורה יותר על התאחדות שבהקשר פנימי והדוק".
לפני העקידה נפרדו אברהם ויצחק משני הנערים– "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". הרש"ר הירש אינו רואה בפרידה זו ענין טכני אלא ענין עמוק מאד – "השארו פה, כי אין לכם חלק במה שיבוא מעתה. הן הם לא היו סובלים ולא היו תופשים את הדבר. כאן, לרגלי הר המוריה, נפרד 'זרע אברהם' מ'בני נח'. רק נפש אדם, אשר התורה עוררה בה את הכוח לאמר 'הנני', יכולה להתמסר לרצון ה' תוך וויתור גמור על תבונת עצמה, כדרך שעשה אברהם... ". עד ההר יכולים בני נח ללכת עם אברהם "שהרי גם הם בני אל חי", אולם "לעלות במעלה ההר הזה יוכלו רק אנשים כאברהם ויצחק".
הליכתם של אברהם ויצחק לעקידה היא "יחדו" – "הם עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה", הם עולים יחדו.
אולם ההפתעה הגדולה היא ש"לאחר שביצעו את המשימה הגדולה, את התפקיד העליון שבכוח אדם למלאו", הם שבו אל הנערים והלכו עמם "יחדו". דבר זה אינו מובן מאליו, כפי שמטעים הרש"ר הירש:
"בכל שאר חוגי אנשים היו נוהגים אחרת. אחרי התעלות כזאת אל קרבת ה', אחרי התרוממות כזאת מעל לכל תחום ארצי, הרי אנשים כאברהם ויצחק היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם והענין האלהי, ששוב לא היה להם כל ענין בחיים הארציים הרגילים ובבני אדם ארציים רגילים. קירבה כזאת לה' – אף הם רק מדומה היא – מולידה בדרך כלל בכל מקום מידה של התנשאות, המביטה בגאווה אל שפל מדרגתם של שאר בני אדם כ'בני חלוף מבשר ודם', ונמנעת מלבוא אתם במגע".
התקרבות לה' מולידה ריחוק מבני אדם. ריחוק מתוך התנשאות וזלזול הנובעים מהרגשת הפער הגדול בין האדם שהתקרב לה', או שחשב שהתקרב לה', לבין שאר בני האדם. זו אינה דרכם של אברהם ויצחק! –
"שונה בתכלית היא הרוח אשר מעשה המופת של אברהם ויצחק ינחילנה לדורות. לאחר שזה עתה השלימו את העליון שבמעשי אדם עלי אדמות, – הנה שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו, ואין מעלתם גבוהה בעיניהם בשום דבר ממעלתם של האחרים. בעיני בן אברהם נחשבים כל בני האדם שווים במשלוחי ידם, ואין הוא עושה הבדלה בין עצמו ובין חוטבי עצים או משרתים נמוכי דרגה. ככל שהוא מתעלה עילוי רוחני ומוסרי, כן ימעט להתנשא על אחרים, וכן ימעט להכיר את גדולת עצמו".
מעלתם של אברהם ויצחק, השבים לאחר השלמת "העליון שבמעשי אדם עלי אדמות", היא גבוהה כגבוה שמים מעל הארץ משפל מדרגתם של שני הנערים שנשארו עם החמור. זאת יודע כל קורא, אולם אין הדבר כך בעיניהם של אברהם ויצחק. אברהם ויצחק מרגישים את ה"יחדו" עם שני הנערים. הם לא מרגישים שום רגש של התנשאות כלפיהם. "אברהם ויצחק שבו מפיסגת הר המוריה – כאילו לא פעלו דבר". דווקא ההתעלות הרוחנית האמיתית שזכו לה אברהם ויצחק היא זו שגורמת להרגשה זו.
הרש"ר הירש רואה גם בענין זה לימוד לדורות ממעשיהם של אברהם ויצחק בפרשת העקידה. זוהי "הרוח אשר מעשה המופת של אברהם ויצחק ינחילנה לדורות" – הענוה. דרכו של בן אברהם היא ש"ככל שהוא מתעלה עילוי רוחני ומוסרי, כן ימעט להתנשא על אחרים, וכן ימעט להכיר את גדולת עצמו".