פרשת ויקרא – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (פרק א)

בתחילת ההקדמה לפירושו לספר ויקרא כותב ר"י אברבנאל בנוגע לשמו של הספר: "ולהיות עיקר הספר הזה בלימוד הכהנים והיישרתם, נקרא הספר הזה בדברי רבותינו ז"ל תורת כהנים". בהתאם לקביעה זו שעיקר הספר הוא הוראות לכהנים מפתיע לראות שהפסוק השני בפרשתנו פונה דווקא אל בני ישראל ולא אל הכהנים – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... ". אכן ר"י אברבנאל עמד על כך ושאל (השאלה הראשונה):

פרשת השבוע פרשת ויקרא

"באומרו "דבר אל בני ישראל"; כי אחרי שהיתה הפרשה בקרבנות, למה לא צוה לאומרה לאהרן ולבניו, וכמו שאמר "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" (ו, ב), "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת" (שם, יח). ואין לומר, מפני שהיו בכאן מצוות כשרות בזרים, והם: סמיכה, שחיטה, הפשט וניתוח, לכן צוה שתאָמר לבני ישראל; כי היה ראוי שיאמר כמו שאמר בפרשת מומי בהמה באמור אל הכהנים: "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם" (כב, יח), לא אל בני ישראל בלבד".

הציוויים על הקרבנות שבפרשת צו נאמרו לאהרן ובניו הכהנים כפי שמדגים ר"י אברבנאל, ומדוע תחילת פרשתנו נאמרה לבני ישראל ולא לכהנים? אמנם יש מצוות בענייני הקרבנות שאינן מתקיימות בהכרח בכהנים וכשרות אף בזרים, אבל זה מצדיק לכאורה לכלול את בני ישראל בציווי אבל לא לצוות רק את בני ישראל.

נעיין בתשובתו של ר"י אברבנאל לשאלתו זו: "והנה אמר "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", לפי שישראל טרחו בעבודת המשכן ומעשהו, והיו מצפים שמשם תצא להם תורה ודבר ה' לעבוד עבודתו וישמחו בו, ולכן רצה ה' לכבדם הכבוד הזה בדיבור הראשון שנאמר באהל מועד, רוצה לומר לצוותם על דברי הקרבנות, לפי שכולם יהיו מממונם. ומפני כבודם לא צוה בהם ראשונה לאהרן ולבניו ואחר כך לכל בני ישראל, כאשר עשה בפרשת מומי בהמה, אבל צוה בעצם וראשונה כל זה אל בני ישראל, ואחר כך בסדר צו את אהרן ואת בניו צוה את הכהנים על מעשה הקרבנות".

פרשת השבוע פרשת ויקרא

הציווי לבני ישראל בתחילת פרשתנו נאמר לכבודם של ישראל. בני ישראל טרחו בעבודת המשכן וציפו שמן המשכן "תצא להם תורה ודבר ה' לעבוד עבודתו וישמחו בו". לכן רצה הקב"ה לזכות את ישראל והדיבור הראשון מאהל מועד נאמר להם, לצוותם על הקרבנות שיבואו מממונם.

לכבודם של ישראל גם לא רצה הקב"ה להוסיף את ישראל לדיבור עם הכהנים בדיבור הראשון מאהל מועד ולכן "צוה בעצם וראשונה כל זה אל בני ישראל" – בני ישראל ייוחדו בדיבור הראשון שנאמר להם לבדם; ורק בהמשך, בפרשת צו, נאמרו ציוויים לכהנים על מעשה הקרבנות.