פרשת ויקרא: מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן

שור הוא סמל לגאווה, ולעומת זאת צאן הוא סמל להכנעה ושפלות. לשתי מידות שליליות אלו יש מעלה כאשר הן מצויות בענייני קדושה. מפניני רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב בעל "שם משמואל

חדשות כיפה הרב כרמיאל כהן 10/03/22 15:52 ז באדר ב'

פרשת ויקרא: מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן
צילום: shutterstock

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: 
(פרק א)

מדוע הקרבנות לה' מובאים דווקא מן הבקר ומן הצאן?
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב בעל "שם משמואל" מצביע על העובדה שבקר וצאן הם שני הפכים (שנת תרע"א): 

אמרו ז"ל ארבעה מיני גאים נבראו בעולם, שור בבהמות, וצאן היא הכנעה ושפלות ראשו של זה בצד זנבו של זה, היפוך מדתו של שור. 

ביחס לשור שהוא מן הבקר מובא במדרש (שמות רבה, פרשת בשלח, פרשה כג): "א"ר אבין ד' מיני גאים נבראו בעולם, גאה שבבריות אדם, גאה שבעופות נשר, גאה שבבהמות שור, גאה שבחיות ארי...". שור הוא סמל לגאווה. ולעומת זאת צאן הוא סמל להכנעה ושפלות. בגמרא מובא (שבת קיט ע"ב): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) 'היו שריה כאילים לא מצאו מרעה'. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה – אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה". כמו האילים שהם מן הצאן והולכים בשפלות "ראשו של זה בצד זנבו של זה" כך היו ישראל בעת החורבן נכנעים ושפלים ולא הוכיחו זה את זה.

אכן שתי מידות קיצוניות אלו – הגאווה והשפלות – הן מידות בעייתיות; כותב ה"שם משמואל": 
ושניהם אין בהם שבח זולת כשהם בקדושה היינו שיגבה לבו בדרכי השם ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המלעיגים עליו ועל עבודתו יהיו בעיניו כאפס וכאין. אבל זולת מהקדושה, הגאות היא ענין רע מאד. וכמו כן הכנעה ושפלות בקדושה להיות נכנע לה' ולתורתו ועבודתו, אבל זולת מהקדושה ההכנעה תביאהו להיכנע מפני הרשעים ולהתבטל מפניהם. וזה שמשני מינים אלו מביאים קרבן לה', היינו שעניינם יהיה רק בקדושה.

הגאווה וההכנעה הן מידות שליליות. הגאווה "היא ענין רע מאד", וההכנעה "תביאהו להיכנע מפני הרשעים ולהתבטל מפניהם". אמנם לשתי מידות אלו יש מעלה כאשר הן מצויות בענייני קדושה. הגאווה היא מעלה כאשר יגבה לב האדם בעבודת ה' ויבין את ערכו, את מעמדו לפני ה', ואת יכולותיו, "וכל המלעיגים עליו ועל עבודתו יהיו בעיניו כאפס וכאין". וההכנעה והשפלות הן מעלות כאשר האדם "נכנע לה' ולתורתו ועבודתו". אמנם, כאמור, בהקשרים אחרים מידות אלו הן מידות שליליות.
עניין זה רצתה התורה ללמד, לדעת ה"שם משמואל", ולכן נקבע שמשני מינים אלו – הבקר והצאן, המסמלים את הגאווה ואת ההכנעה – מביאים קרבן לה' – "היינו שעניינם יהיה רק בקדושה".