סגור

פרשת ויקרא: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

לדעת רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים", היכולת של אדם, ואפילו הוא בדרגה גבוהה כמשה רבינו, להתקרב כל כך לשכינה, היא אך ורק בגלל היותו שליחם של ישראל. על החשיבות של כלל ישראל ועל החשיבות של כל אחד ואחד מישראל

הרב כרמיאל כהן
ד בניסן התשפא
,
17 במרץ, 2021 15:12
כל אחד מישראל יכול להתקרב לשכינה. הכותל המערבי.

כל אחד מישראל יכול להתקרב לשכינה. הכותל המערבי. צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (פרק א)

רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" מבאר את פרשיות הקרבנות פרשנות הלכתית מפורטת, אולם אנו נעיין בביאורים על דרך הרמז שהוסיף שמהם עולה חשיבותם ומעמדם של כלל ישראל ושל כל אחד ואחד מישראל. כך כותב "אור החיים":

"ובדרך רמז יכוין על זה הדרך, לצד שראו שהקריב ה' את משה אליו ויקרא לו מתוך כולם, ועשה יקר וגדולה למשה, לזה אמר 'אדם כי יקריב' כמו כן הקרבה לשכינה, אין זה אלא 'מכם', פירוש מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה וכמו שכתבנו למעלה, שלא היה מדבר ה' עמו אלא בשביל ישראל, וצא ולמד ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים נתרחק מעליו הכבוד ולא דבר אתו אלהים".   

היכולת של אדם, ואפילו הוא בדרגה גבוהה כמשה רבינו, להתקרב כל כך לשכינה, היא אך ורק בגלל היותו שליחם של ישראל. לאחר חטא המרגלים, כשהיו ישראל נזופים במשך שלושים ושמונה שנה, לא זכה משה לקרבת השכינה, כיון שכל הדיבור עמו הוא אך ורק בשביל ישראל. ממילא, כשהקב"ה אינו חפץ לדבר עם ישראל "נתרחק מעליו הכבוד ולא דבר אתו אלהים".

לימוד זה נרמז בביטוי "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם"; אדם שזוכה להתקרב אל השכינה ("יקריב" = יתקרב), התקרבותו נובעת "מִכֶּם", מכוחם של ישראל. 

יסוד זה נדון בדברי "אור החיים" גם בביאורו לפסוק א, ומקורו בספרא ביחס למילה "לֵאמֹר" שבפסוק א. כך כתוב בספרא (דבורא דנדבה, פרק ב, יג):

"לאמר - אמור להם דברי כבושים בשבילכם מדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה שנאמר: 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי'... אלעזר בן אחווי אומר יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו תלמוד לומר 'לאמר' לאמר לישראל בשביל ישראל היה מדבר עמו ולא היה מדבר עמו לצורך עצמו... " 

נוסף על החשיבות של כלל ישראל, יש גם חשיבות לכל אחד ואחד מהפרטים. כך כותב "אור החיים": 

"עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל, להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא 'קרבן לה'', כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים, דכתיב (דברים ד, ד): 'ואתם הדבקים בה'', ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וצוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו, גם העניש למעלים עין מהדבר, וזה לך האות אשר צוה ה' להתחיל ממקודשיו, והגדיל שכר המזכה כמאמר התנא (יומא פז) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי ישמרנו ה' משגיונות, והם הדברים הנאמרים כאן".

הקב"ה חפץ בקרבת כל אחד ואחד מישראל. מידת הקירבה והריחוק אל הקב"ה תלויה במעשים "כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים", וכמובן שעל ידי קיום המצוות תתחזק הדבקות. אולם גם על אלו שחטאו ונפרדה דבקותם מאביהם שבשמים, אין הקב"ה מוותר; אלא הוא מצפה שהקרובים אליו יתאמצו לקרב גם את הרחוקים – "והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וצוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו".

גם יסוד זה נרמז בביטוי "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'"; כך כותב "אור החיים":

"'אדם' - דקדק לומר אדם, לשון חשיבות כאמור בזוהר. 'כי יקריב', ואת מי יקריב פירש הכתוב ואמר 'מכם' מן הפחותים שישנם בכם, אשר פשעו בה' 'ויאמרו לאל סור ממנו' (איוב כא, יד) ונתרחקו מדביקותו יתברך, את זה יקריב, ולזה יקרא 'קרבן לה'' כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו".

אדם הדבוק בה' אינו יכול להיות אדיש לגורל אחיו שנתרחקו מאביהם שבשמיים. אדם ("לשון חשיבות") נקרא להקריב (=לקרב) את "הפחותים שישנם בכם" (="מכם"), את הרחוקים מדבקות בה'. זהו "קרבן לה'", כי בזה מחזיר למקורם את בניו של ה' שנתרחקו ("כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו").

דרגה זו של אדם שמקרב אחרים גבוהה יותר מזו של אדם המקריב קרבן. כך ממשיך "אור החיים": 

"ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה, גם אין מציאות להביא לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרם ז"ל (יומא פז): כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואם אין שוגג אין קרבן. ואחר שגמר אומר מעשה קרבן הנכבד והמעולה אמר 'מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם', דבר זה ישנו בכל אדם כי לא כל ישיגו בחינת 'רבים השיב מעון' (מלאכי ב, ו)". 

אדם שמקרב רחוקים אינו זקוק כלל לקרבנות בהמה, שהרי הוא מזכה את הרבים ואין חטא בא על ידו וממילא אינו זקוק לכפרה. אולם דרגה זו של "רבים השיב מעון" דרגה גבוהה היא ואין כל אדם זוכה לה, לכן לאחר שסיים הכתוב "קרבן הנכבד והמעולה", דהיינו קירוב אלו שנתרחקו מדבקות ה' ("אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'"), המשיך לקרבן ש"ישנו בכל אדם", שהרי רוב האנשים זקוקים לכפרה – "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

בכל אופן נמצינו למדים על חשיבות כלל ישראל, שבזכותם מנהיגם יכול לזכות לקרבת השכינה; ומאידך למדנו גם על חשיבות כל אחד ואחד מישראל בעיני הקב"ה, ועל הצורך להשתדל לבלתי ידח ממנו נדח.

18.03.2021

1. מבלי לגרוע מדרשתו של האורח החיים הקדוש. חשוב וקודם לכל, לחדד את הפשט על שלושת "פניו"פנים שכבר בתחילה מגדירים את חוקת הקורבנות (משה אהרון )

דווח על תגובה לא ראויה
18.03.2021

2. חוקת הקורבנות - הכמוסה בפסוק הראשון בחומש ויקרא (משה אהרון )



חוקת הקורבנות
====================
ויִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: .

לא נבנה המשכן ולא ניצטוו בו על הקורבנות בטרם יפנה הקב"ה אל משה ואל העם להנחילם את עיקר חוקת הקורבנות . אותה הגלומה בפסוק הראשון של תורת הקורבנות שבחומש ויקרא. ודווקא וקודם לכל בפשט שבו על שלושת פניו , המשלימים זה את זה
הפן הראשון : קורבן לה' לעולם רק מבהמה ולא חלילה קורבן אדם.
הפן השני : גם קורבן בהמה הוא ציווי לשעה [לדורות של חולשה]. לפיכך הדגיש כי הדיבור הוא מאוהל מועד ולעולם של מועד - דהיינו ארעי וקצוב..
והפן השלישי . גם אדם שמקריב בהמה צריך להיות ברור כי הוא "מקריב מכם" .כלומר מחסיר מכם. נוטל ממשאבכם. שבמקום להאכיל בני אדם רעבים הוא מאכיל אש ומדמה שמאכיל "לחם" לאלוהים.
אלה שלושת פניו של הפסוק הראשון בחומש ויקרא והם אשר מגבשים את עיקר תורת הקורבנות.

דווח על תגובה לא ראויה
21.03.2021

3. הקורבנות , השאור והדבש (משה אהרון )


הקב"ה מוותר על הקורבנות , מעדיף שנאכיל את בניו בלחם ודבש
=====================================================.
כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה. יב קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַיהוָה; וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא-יַעֲלוּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ..

למה "שאור" ו"דבש" "פסולים" למאכולת אש על המזבח.
כי הם משקפים סוג קורבן אחר של "מנחת העומר" וה"ביכורים"
המכונים "קורבן ראשית". קורבנות אלו רובם נאכלים על ידי אדם
והנה גם ישראל נקראו "ראשית" .
וביקשה התורה לרמז על כלל הקורבנות.
כי בעיני ה' מועדף כי המיטב המסומל : בלחם ובדבש .
יוקרבו דווקא כ"קורבן ראשית"
לעם המכונה "ראשית". - לעמך ישראל
כלומר הקורבן הטוב ביותר בעיני ה' .
הוא האכלת בני אדם הזקוקים לאוכל .
ולא אותו שנשרף במזבח לעשות ריח ניחוח
זו הסיבה שהתורה אסרה הקרבת "שאור" ו"דבש".

משה אהרון

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

זוגיות בגיל השלישי צילום: שאטרסטוק

שבע תחנות שכל זוג עובר ב- 70 שנות זוגיות

קרא עוד