פרשת ויקרא: על השגגה

. אחד ומיוחד שבקרבנות, הוא הקרבן הבא על חטא שנעשה בשגגה:

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הארץ, בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְאָשֵׁם.
אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ, שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.[1]

אדם חטא בשגגה, הוא חייב להביא קרבן. למה? הרי אם זאת שגגה, משמע שלא היתה כוונה לחטוא. מה מקום להענשת אדם שלא רצע לפשוע, לפגוע?

ההתבוננות בפרשת רוצח בשוגג, חושפת קולות שונים בתורה. כל קול, מבליט פן אחר במציאות המורכבת בה בא לידי ביטוי מושג ה'שגגה'. בספר שמות נאמר:

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת.
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ, וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.[2]

אם האדם שוגג - לא צדה בלשון כתבי הקודש - הרי שהאלוהים אינה לידו. דברים לא קורים סתם, ללא סיבה. אם האדם איננו הסיבה הפועלת מתוך כוונה, הרי שריבונו של עולם הוא המניע. למה? כאן נפתחות שתי אפשרויות. או לומר - שאין אפשרות להבין את דרכי האלוהים, או - כדברי רש"י - 'מרשעים יצא רשע'. יש באדם הפוגע רוע, רוע שבא לידי ביטוי בהתרחשויות אחרות. אלוהים זימן לו את ההתרחשות הזאת, כדי שייענש בגלות - העונש בתורה לרוצח בשוגג. על פי הגישה הזאת, מובן מדוע צריך להקריב קרבן חטאת על חטא בשגגה. העובדה שחטא יצא מתחת ידי האדם, מורה שמנקודת ראותו של אלוהים יש בו רוע - אם לא כאן, אזי שם - ועל כן הוא חייב בקרבן. הקרבן מתייחס לרוע, לאו דווקא למעשה. בספר במדבר ועוד יותר בספר דברים, מופיעה תמונה אחרת:

וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ, אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה.

אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת, וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ.

וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם, עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה.

וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם, וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.[3]

מכאן עולה כי העדה מצילה את הרוצח מיד גואל הדם. למה? יש שתי אפשרויות: או מכיוון שהוא כלל לא חייב. או מכיוון שהוא חייב אבל לא עונש מוות. מכל מקום, מרכיב ה'אינה לידו' נעלם. אם הוא לא חייב, אין מרכיב אחר במקומו. אם הוא חייב עונש פחות, ישנן שתי אפשרויות: או שברקע קיים ה'אינה לידו', אלוהים, אלא כמחייב עונש פחות. או שהחיוב הוא מפאת האחריות שיש לאדם על מעשה הנגרם על ידו, גם אם הוא ללא כוונה.

שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ, וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ.

וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי, אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם.

וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ, וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת, הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי.

פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי יֵחַם לְבָבוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ, כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ, וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ, וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.[4]

כאן הטענה חריפה יותר מאשר בספר במדבר. אין לאיש משפט מוות. אין צורך להציל, אלא למנוע מעשה שאין לו צידוק משפטי. והסיבה - 'בבלי דעת'. ללא דעת, אין אחריות על התוצאה הנגרמת על ידי האדם.

הקולות השונים, מביאים לידי ביטוי את המנעד הרחב של מושג השגגה. יש שגגה שהיא קרובה למזיד, ויש שגגה שהיא קרובה לאונס. קשה לעמוד על אופייה המדויק של השגגה, כיוון שמדובר במצב תודעה פנימי. לא תמיד הפעולה החיצונית, יכולה לגלות את המצב הפנימי.

והנה, עוד פן בעולם החמקמק של השגגה. בפרשת השגגה הראשונה בפרשה, זו שהבאנו בראשית דברינו, הקרבן שצריך החוטא בשגגה להביא הוא שעירת עיזים. בסוף הפרשה, מופיעה עוד פרשת שגגה, הפעם עם קורבן אחר:

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:

אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'.[5]

על שתי שאלות יש לתת מענה, בכדי לעמוד על פשר הפרשה הזאת: ראשית - מה ההבדל בין השגגה שבפרשה הראשונה ובין השגגה שבפרשה השניה? שנית - מדוע השגגה השניה חמורה יותר, כפי שבא לידי ביטוי בקרבן הגדול והיקר יותר. חכמים העמידו את הפרשה השניה, בחטא בשגגה שהאדם לא יודע בוודאות כי ביצע אותו. הם תלו זאת בדיבר, 'ולא ידע'. לעומת זאת, הפרשה הראשונה - על פי דבריהם, עוסקת בחטא בשגגה שהחוטא יודע שביצע. מדוע חטא בשגגה שיש בו גם אי וודאות חמור יותר?

בכדי לתת לכך מענה, צריך להפוך את משמעות הקורבן. הקורבן איננו סוג של עונש, אלא מעין צילום רנטגן של התודעה ושל הלב. מבחינת החומרה, שגגה עם אי ידיעה איננה חמורה יותר. מבחינת הטרדה הנפשית, היא משגעת את האדם יותר משגגה שהוא יודע שביצע. אי הידיעה איננה נותנת מנוח, עשיתי או לא עשיתי? הקרבן בא כדי להשקיט את התודעה, לשלם תשלום ולהרגיע אותה. הספק הוא רוח רפאים המטרידה את האדם, לא נותנת לו מנוח. הנה כאן, תיאור של קפקא. אדם פוגש במכר שלו, ומספר לו שהרגע פגש ברוח רפאים:

...'הרגע היה אצלי בחדר רוח רפאים.'

'אתה אומר את זה במורת רוח, כאילו מצאת שערה במרק שלך.'

'אתה צוחק, אבל אל תשכח, רוח רפאים הוא רוח רפאים.'

'נכון מאוד. אבל מה אם אין מאמינים כלל ברוחות רפאים?'

'ואתה אולי חושב שאני מאמין ברוחות רפאים? אבל מה זה מועיל לי שאינני מאמין?'

'פשוט מאוד. אז אינך צריך לפחד כשבאמת בא אליך רוח רפאים.'

'כן, אבל הרי הפחד הזה הוא פחד משני. הפחד האמיתי הוא הפחד מפני סיבת החיזיון. והפחד הזה נשאר. והוא דווקא יושב אצלי חזק.' מרוב עצבנות, התחלתי לחטט בכל כיסי.

'אבל כיוון שמהחזיון עצמו לא פחדת, יכולת בלב שקט לשאול אותו על סיבתו!'

'אתה כנראה עוד לא דיברת אף פעם עם רוחות רפאים. אלה, לעולם לא תוציא מהם ידיעה ברורה. אתה בשלך והם בשלהם. רוחות הרפאים האלה מפקפקים בקיומם יותר מאיתנו, כנראה, ומה הפלא, הרי הם חלשלושים כאלה.'

'אבל שמעתי שאפשר לפטם אותם.'

'כן, נכון שמעת. אבל האם יש מי שיעשה זאת?'

'למה לא? אם הרוח הוא ממין נקבה, למשל,' אמר וניתר אל המדרגה העליונה.

'אה, כן,' אמרתי, 'אבל גם אז לא כדאי.'

חככתי בדעתי. מכרי כבר עמד גבוה כל כך שכדי לראות אותי היה עליו להתכופף לפנים מתחת לקימור של חדר המדרגות. 'ובכל זאת' קראתי, 'אם תיקח ממני את רוח הרפאים שלי שם למעלה, הכל נגמר ביננו, לתמיד.'

'אבל רק התלוצצתי' אמר וזקף את ראשו.

'אם כך, הכל בסדר,' אמרתי, ועכשיו יכולתי בעצם לצאת לטייל בלב שקט. אבל מאחר שהרגשתי גלמוד כל כך, העדפתי לעלות ולשכב לישון.'[6]

רוח הרפאים - והספק דומה לה בזאת - היא חמקמקה וקשה להיפטר ממנה. יתרה מזאת, האדם מתמכר לה, בגלל הוויטאליות שלה. הוא לא רוצה לוותר עליה. הקרבן בא לסייע לאדם להיפטר מרוח הרפאים של הספק, של השגגה החמקמקה. בהקריבו את הקרבן, הוא משתחרר מהספק ומהשגגה, חוזר לחיים הפשוטים של הוודאות היציבה.