פרשת ויקרא: גדרי המצוה לשמוע לסנהדרין

בפרשתנו אנו קוראים על סוגי הקרבנות השונים. אחד הקרבנות מדבר על חטא שתוצאתו שגגה של כלל ישראל (ויקרא, ד', י"ג-י"ד):" וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד". מסביר רש"י (בפסוק י"ג) שמדובר על סנהדרין שפסקו הלכה מוטעית בקשר לאחד מאיסורי כרת שבתורה והציבור סמך על פסיקתם ועשה על פיהם, שאז מובא קרבן חטאת ציבורי מיוחד הנקרא "פר העלם דבר של ציבור".

לעומת זאת, כאשר אדם שגג מעצמו ועבר על איסור שעבירה עליו במזיד מחייבת כרת, היה מחויב להביא קרבן חטאת פרטי לכפרה על שגגתו. האם במידה והסנהדרין הורו הוראת טעות והאדם עשה לפי הוראתם תמיד הוא נפטר בקרבן הכפרה הציבורי, או שלעיתים הוא צריך להביא בנוסף חטאת פרטית? המשנה הראשונה במסכת הוריות (דף ב' עמוד א') עונה על כך: "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל- התולה בעצמו חייב והתולה בבית דין פטור". אומרת לנו המשנה שאדם שאין לו מספיק ידע הלכתי, וסמך על הוראת הסנהדרין שטעתה, אינו מביא קרבן חטאת פרטי, אלא נפטר בקרבן הציבור. אולם אדם שיש לו מספיק ידע הלכתי (או בלשון המשנה "ראוי להוראה") בין אם הוא אחד מחברי הסנהדרין עצמה ובין אם סתם תלמיד שלא מונה לסנהדרין אבל יש לו רמת ידע מתאימה, וידע שטעו, ואף על פי כן עשה לפי הוראתם, הרי שהוא שגג מחמת עצמו ולא בגלל הוראת הסנהדרין ולכן חייב להביא קרבן חטאת פרטית.

כאן נשאלת השאלה, אם אותו אדם ידע שהסנהדרין טעו, ואף על פי כן עשה לפי הוראתם, מדוע הוא נחשב שוגג שמביא חטאת פרטית, הוא הרי צריך להיחשב מזיד שחייב כרת! הגמרא (הוריות דף ב' עמוד ב') שואלת שאלה זו ומתרצת שמדובר באדם שטעה במצווה לשמוע דברי חכמים.

נסביר את דברי הגמרא: התורה כותבת לנו בספר דברים (פרק י"ז, פסוקים ח'- י"א): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:  עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". בציווי זה מצווה עלינו התורה לציית להכרעה ההלכתית של הסנהדרין ולא לחלוק עליה. יתרה מזו, התורה ציוותה עלינו לא לסור כלל מההכרעה ההלכתית של הסנהדרין ימין ושמאל. רש"י שם (פסוק י"א) מביא את דברי הספרי המפורסמים- "ימין ושמאל - אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל", כלומר, חובה עלינו לציית לסנהדרין גם אם הם אומרים דברים שסותרים את המציאות הנראית לעיננו.

כאן אנחנו מתחילים להתבלבל- מצד אחד נאמר לנו שעלינו לציית לדברי הסנהדרין גם אם הם אומרים לנו על ימין שהוא שמאל, ומצד שני אמרנו למעלה שמי שידע שהסנהדרין טעו ועשה עבירה לפי הוראתם כי חשב שעליו לציית להם גם בזה נחשב כמי שחטא בשוגג, שהרי טעה בגדרי המצווה לציית לסנהדרין.

חילוק אחד ניתן לומר ע"פ פירוש רש"י על הגמרא בהוריות (דף ב' עמוד ב') שיש חריג אחד לכלל הציות לסנהדרין והוא שאם הם אמרו לך לעשות דבר שברור לך שהוא איסור, אסור לך לשמוע להם. כלומר, אם הם אוסרים לך את המותר עליך לציית להם גם אם ידוע לך שהם טועים, מחמת כבודם, אבל אם התירו את האסור וברור לך שהם טועים, אין לך רשות להקל ע"פ הוראתם.

חילוק שני אפשר לגזור מדיוק מפירוש הרמב"ן על הפסוקים המצווים לשמוע לסנהדרין מספר דברים שציטטנו לעיל. זה פירוש הרמב"ן על המילים שאין לסור מהכרעת הסנהדרין "ימין ושמאל" (דברים י"ז, י"א):

"ועניינו,  אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצוותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך ציוה אותי האדון המצווה על המצות שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, וזה כעניין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו. והצורך במצווה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי: 'אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם' ".

על פניו בקריאה ראשונית של דברי הרמב"ן נראה שכוונתו לומר שגם אם באמת טעו הסנהדרין חלה חובת ציות לפסיקתם, ואפילו אם אומרים לך לעבור עבירה ("איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה"). אולם, כמובן, לא ייתכן שהרמב"ן חולק על גמרא מפורשת בהוריות (שמי שחשב שעליו לשמוע לדברי הסנהדרין ועליו לחטוא על פי הוראתם הרי שהוא טעה בגדרי המצווה לשמוע לסנהדרין) ולכן אם נשים לב היטב ללשון הרמב"ן, כוונת הרמב"ן אחרת לחלוטין: לא שהסנהדרין באמת טעו ואמרו על ימין שהוא שמאל, אלא שבעיני ההדיוטות זה נראה כאילו הסנהדרין טעתה. להדיוטות אומרת התורה- גם את אתה, לפי צמצום דעתך הקטנה, בטוח שהסנהדרין טעתה, אף על פי כן קבל דבריהם כי ה' נתן את התורה על דעת שפסיקתם היא המכרעת. אולם למעשה תדע, שסביר מאוד שרק נדמה לך שהם טעו, ולמעשה הם צודקים ואתה הטועה.

אם נסכם את הדברים יוצאים הדברים הבאים:
1) מי שלא הגיע להוראה, אין לו באמת כלים לדעת אם הסנהדרין טעתה או צדקה, ולכן עליו לציית לה תמיד בין להקל ובין להחמיר, גם אם לפי דעתו הקטנה זה נראה לו כאילו הסנהדרין אמרו על ימין שהיא שמאל.
2) מי שכן הגיע להוראה ויודע בוודאות שהסנהדרין טעתה, עליו לציית לה רק להחמיר אולם בשום פנים לא להקל לפי הוראתה.