(יז) וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: (יח) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ: (יט) אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה': (פרק ה)
פסוקים אלו עוסקים בקרבן אשם תלוי. לעומת קרבן החטאת הנזכר בפרק הקודם, שבו "הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ" (ד, כח), בקרבן אשם תלוי – "לֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". הדוגמה הידועה למקרה שאדם חייב להביא אשם תלוי תוארה בדברי רש"י בעקבות הספרא (דיבורא דחובה פרשה יב, ג. וראו גם משנה וגמרא במסכת כריתות יז, א-ב):
"ולא ידע ואשם והביא - הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חֵלֶב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת. אמרו לו אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם נודע לו לאחר זמן יביא חטאת".
מדובר במקרה שהאיסור קיים לפני האדם, אך הספק הוא אם האדם עבר על האיסור, כמו במקרה המתואר שיש לפניו שתי חתיכות אחת של חלב (האסור באכילה, והאוכלו חייב כרת) ואחת של שומן (המותר באכילה), והאדם אינו יודע אם אכל את האיסור או את ההיתר – חייב להביא אשם תלוי. [אולם במקרה שהספק הוא ביחס לקיומו של האיסור, כמו במקרה שיש חתיכה אחת וספק אם היא של חלב או של שומן – אינו מביא אשם תלוי. ראה גם רמב"ם הלכות שגגות ח, ב].
לכאורה, הדעת נותנת שמקרה שהאדם ודאי חטא הוא חמור יותר ממקרה שספק אם חטא, וממילא חומרה זו אמורה לבוא לידי ביטוי בקרבן. אולם איפכא מסתברא, דווקא לגבי קרבן האשם התלוי החמירה התורה לעומת קרבן החטאת, והצריכה שיביא לכפרתו איל תמים בן שנתו בכסף שקלים (="בערכך") לעומת שעירה או כשבה לחטאת (בלא ציון מחיר מינימלי).
החומרה שהתורה מייחסת דווקא לאשם התלוי לעומת החטאת באה לידי ביטוי גם בשם הקרבן "אשם" לעומת "חטאת". בעניין ההבדל בשמו של הקרבן כתב הרמב"ן ביחס לאשם מעילות הנזכר לפני אשם תלוי (פסוק טו):
"ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא... והנראה בעיני, כי שם 'אשם' מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון 'האשימם אלהים' (תהלים ה, יא)... וכן 'תאשם שומרון כי מרתה באלהיה' (הושע יד, א), וכן 'אשמים אנחנו' (בראשית מב, כא), נענשים. ו'חטאת' מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון 'אל השערה ולא יחטיא' (שופטים כ, טז)".
לאחר הבחנה זו בין שם 'אשם' המציין דבר חמור מאד (="דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו"), לבין שם 'חטאת' המציין דבר קל יותר (="דבר נטה בו מן הדרך"), מבאר הרמב"ן את חומרתם הגדולה של האשמות (אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מעילות ואשם מצורע), ובסופו של דבר מגיע לאשם שמעורר את הבעיה הגדולה בהקשר זה – אשם תלוי; וכך מבאר הרמב"ן את חומרתו של האשם התלוי לעומת החטאת:
"וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואילו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא. וקראו 'אשם' לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם 'אשם הוא אשֹם אשם לה'' (פסוק יט), יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשֹם אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו".
אכן אין כל ספק שחטא ודאי הוא חמור מספק חטא, אך 'קלותו' של הספק עלולה לגרום לזלזול מוחלט בו "מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא". אדם שיודע שחטא, ברור לו שכפרתו תלויה בתשובתו, והוא עושה כל שביכולתו כדי לזכות לכפרה שלמה; אך אם חטאו מוטל בספק עלול האדם להשתדל פחות בתשובתו, שהרי עצם הצורך בתשובה מוטל בספק. תחושת שאננות זו רצתה התורה למנוע ולכן החמירה בקרבן הספק (=אשם תלוי) יותר מקרבן הודאי (=חטאת) "לרמוז לו שאם נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו".
על פי זה מבאר הרמב"ן את פסוק יט: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'". שאר אשמות חומרתם ברורה (כמבואר בדברי הרמב"ן שם) ולכן נקראו 'אשם', אך גם הקרבן הבא על הספק "אשם הוא", כי צריך האדם להפנים שאשמתו אינה תלויה בידיעתו, והספק הקיים אצלו אינו מפחית את חומרת המעשה (אם אכן נעשה) "כי אשֹם אשם לה' היודע תעלומות". לצורך הפנמה זו החמירה התורה בקרבן הבא על הספק יותר מאשר בקרבן הבא על הודאי.