למונח "חופשה" יש שני אלמנטים בו זמנית. האחד הוא עצירה של העשייה הבלתי פוסקת. חידלון ופשוט לא לעשות. השני הוא עמוק ורוחני יותר, להתחבר למשהו גדול, לחשיבה, לעצמך, לנצל את ההזדמנות להתבונן. פנימה או החוצה. אנחנו נוטים לקחת חופשה ביעדים מרוחקים, שונים, זה מעניק לנו לא רק נוספים יפים, אלא בעיקר חשיפה למשהו אחר וההזדמנות לחשוב על עצמינו מחדש.
וזה מרתק שדווקא בעידן של הגשמה ומימוש, שלכאורה האדם יכול למצוא את עצמו היטב בעשייה שלו, תרבות החופש והמנוחה תופסת תאוצה גוברת. תאוצה המלמדת על צורך רגשי פנימי ועמוק.
לנקודה הזו מרמז, בין היתר, רבי יצחק עראמה, מגדולי חכמי ישראל בתקופת גירוש ספרד. על הפסוק הפותח את פרשת השבוע "שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן ל-ה'" הוא מסביר כי השביתה אינה רק החידלון ואי העשייה, אלא במידה רבה זו שאמורה לאפשר. לשחרר את האדם ממטלות העשייה החומריות והיומיומיות כדי לאפשר לו להתחבר למימד הרוחני, הגבוה יותר.
הבשורה שבשבת היא בעצם להכיר ברוחניותו של האדם, ולהביא אותה לידי ביטוי, וזאת על ידי העצירה הזמנית מהמשך העשייה. יום אחד בשבוע שמוקדש להתבוננות שמעניקה כוח לכל השבוע.
אנשים חוששים משמירת השבת כי ההתנתקות נראית מאתגרת. זה לא עניין של דת בכלל אלא צריך להסתכל על זה ממקום של ערכים, לקבל את המשפחה חזרה, לא להתנתק ממנה, להיות איתם באמת -בלי טלפונים והודעות שקופצות, בלי מחשבות על מייל או הודעה שקיבלת, לאפשר שיח בלי מסיחים.
אני יכול לספר, מניסיוני כמנכ"ל חברה בינלאומית וגם ציבורית בתקופות שונות, גם במצבי לחץ ותהליכי רכישה, אוכל לספור ביד אחת החמצה של שבת בחיק המשפחה שלי, גם כשהיייתי צריך להגיע ממזרח אסיה או מהחצי השני של העולם, ומעולם לא הרגשתי שאני משלם על כך מחיר - להפך. זה היה העוגן שאפשר לי להמשיך בעשייה. מנסיון, אני מוכרח להגיד שהשבת וההכנות לשבת הם המתנה הכי גדולה למשפחה.
הכותב הוא זיו אלול, יזם, משקיע ומנכ"ל Periapt ומחבר הספר "אבות הניהול".