פרשות ויקהל-פקודי | מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא

דברי החכמים למשה "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ", יש בה שבח גדול לישראל, אך יש בה גם יותר מזה. מפניני הרמב"ן

חדשות כיפה הרב כרמיאל כהן 16/03/23 10:25 כג באדר התשפג

פרשות ויקהל-פקודי | מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא
פרשת השבוע, צילום: shutterstock

(א) וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה': (ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: (ג) וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: (ד) וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: (ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: (ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: (ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:   (פרק לו)

הֵענותם של ישראל להביא נדבה לבנין המשכן מעוררת התפעלות. לא היתה זו מגבית שארכה שנה ואפילו לא חודש ואפילו לא שבוע אחד. כותב הרמב"ן בביאורו לפסוק ג:

"ויקחו מלפני משה - הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר". 

הנדבה הובאה אל אהלו של משה, ומשם נלקחה על ידי החכמים העושים במלאכה. בני ישראל הביאו את כל הנדבה ביום אחד, והוסיפו להביא גם למחרת בבוקר ("וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר"), והכמות שהובאה היתה די והותר עד ש"נאלצו" החכמים לקרוא למשה לעצור את פרץ ההתנדבות.

דברי החכמים למשה "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ", יש בה שבח גדול לישראל, אך יש בה גם יותר מזה; כותב הרמב"ן:

"והזכיר הכתוב 'מרבים העם להביא', לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר: 'לא חמור אחד מהם נשאתי' (במדבר טז, טו)".

קריאת החכמים "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא" מעידה לא רק על התנדבותם הגדולה של ישראל אלא גם על נאמנותם של החכמים. אמירה זו אפשר לומר רק כשכל הנדבה שקולה ומנויה, וברור לחלוטין מהי עלות המלאכה, ומה עושים בכל שקל ושקל. כמו כן, היא מעידה שאין שומרים נדבה לצרכים אחרים (משכורות לחכמים וכדומה... ), אלא הנדבה במלואה מנוצלת רק למלאכת המשכן, וכשברור שיש יותר מדי נדבה, עוצרים אותה.    

נאמנותם של החכמים צויינה בדברי הרמב"ן גם בפרשת תצוה (כח, ה) ביחס לפסוק: "וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ". לא משה לוקח את הזהב וכו' לעשיית הבגדים אלא חכמי הלב. כותב הרמב"ן:

"והם יקחו את הזהב - הנה כל הצואות עד כאן היו במשה עצמו, 'ועשית', 'תעשה', ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים, ולכן אמר: והם יקחו את התכלת ואת הזהב, שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים. והטעם לאמר, שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם, כענין שנאמר (מלכים-ב יב, טז): 'ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים'. וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן... "

אכן, לדעת הרמב"ן, התורה מדגישה לא רק את שבחם של ישראל המרבים להביא, ונאמנותם של החכמים העושים מלאכתם באמונה, אלא גם את שבחו של משה רבינו "הנגיד עליהם". תגובתו של משה לדברי החכמים "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא", היא: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ". לא כדרך "שאר המושלים בעמם" היא דרכו של משה רבינו; משה "אין לו חפץ בכספם וזהבם", ולכן כשמרבים העם להביא, הוא עוצר את העם המתנדבים.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן