"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - מדרש חדש על אימהות האומה

יעל לוין יצרה מדרש חדש על אמהות האומה המיועד ללימוד ולאמירה בליל פסח ואשר מקביל למדרש המצוי בספרות חז"ל על אבות האומה

חדשות כיפה ד"ר יעל לוין 18/03/21 22:10 ה בניסן התשפא

"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - מדרש חדש על אימהות האומה
פרשת השבוע, צילום: shutterstock

בנוסח של מדרש תנחומא שפורסם על בסיס כתב יד מן הגניזה, נוסח שהנו ארוך יותר בהשוואה למהדורות מדרש תנחומא הנדפסות, מצוי קטע ייחודי שאין לו הקבלה במקורות אחרים. בקטע זה מוטעם כי זכויותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, משה ואהרן, עמדו להם לישראל ביציאתם ממצרים. מדרש זה מוסב על התיבות המקראיות: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח).

וכך נאמר: "ד"א [=דבר אחר] 'וחמושים', מהו 'וחמושים', מזויינים בחמשה מיני כלי זיין, ואלו הן: אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן, שהיו עמודי עולם שהכל תלויין בהם" (מדרש חדש על התורה, מהדורת מאן, כרך ראשון, החלק העברי, עמ' קטז). לאחר קטע זה מופיעות המילים: "יתמיד לנו השם ולכל ישר' זכותם". נראה בבירור לומר שהן אינן חלק אורגני מהמדרש, אלא נוספו בשלב מאוחר להיווסדותו בידי אחד המעתיקים.

מקור מובהק קדום יותר שהשפעתו ניכרת על התנחומא הוא הנאמר בירושלמי שבת (פ"ו ה"ד, ח ע"ב, מהדורת המילון ההיסטורי, טור 398): "כת' 'וחמושים עלו בני יש' מארץ מצרים'. מלמד שהיו מזויינים בחמשה מיני זיין". דרשת הירושלמי מוסבת על משנת שבת שם (פ"ו מ"ד), שמתקיים בה דיון בשאלת רשאיות האיש לצאת לרשות הרבים בשבת במיני כלי זיין; סייף, קשת, תריס, אלה ורומח. כוונת דברי הירושלמי היא שבני ישראל עלו ממצרים מצוידים בחמשת כלי הזיין הללו. הדרשה בירושלמי היא בעלת זיקה לדרשה במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי: "'וחמושים' אין חמושים אלא מזויינין שנא' 'ויעברו בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה חמושים עברו לפני אחיהם' (יהושע ד, יב) מלמד שעלו מטוקסין בחמשה מיני זיין קשת ואלה ותריס ורומח וחרב" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת אפשטיין-מלמד, עמ' 45). במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דויהי, פתיחתא, מהדורת הורוביץ, עמ' 77) פורשה המילה "וַחֲמֻשִׁים" אף היא במשמעות "מזוינים", ואולם אין מופיע פירוט חמשת כלי הזיין.

אם כן ניכר דמיון בין הדרשה בתנחומא המבארת את המילה "וַחֲמֻשִׁים" במשמעות חמישה כלי זיין ובין לשון הדרשה בירושלמי שבת. בירושלמי ובמכילתות מתבאר הכתוב המקראי בהתאם לפשוטו של מקרא בהוראה של חוזקה פיזית. והנה, למרות שהדרשה בתנחומא יונקת בצורה ברורה ממוטיבים המצויים בירושלמי, הרי שהיא מפקיעה את העניין מן התחום הפיזי ומסֵבה ומעמידה אותו על חוסן רוחני. דרשה זו מטעימה כי ישראל יצאו ממצרים בשל זכויות רוחניות של האבות אשר עמדו לכלל ישראל.

הקבלה רעיונית מסוימת לדרשה בתנחומא מצויה בתרגום ירושלמי לכתוב "וַחֲמֻשִׁים" ולפיה מזוינים במעשים טובים עלו בני ישראל ממצרים. ואולם נראה שקטע התרגום מתייחס לזכויות עצמיות של יוצאי מצרים גופם. זאת בדומה למדרש בדבר ארבעה דברים שבזכותם נגאלו ישראל; שלא שינו את שמם ואת לשונם, שלא אמרו לשון הרע ושלא היו בהם פרוצים בערווה (ויקרא רבה, לב, ה, מהדורת מרגליות, עמ' תשמה-תשמט) ולמאמר "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב).

הדרשה בתנחומא מעלה על נס את האבות, ובהקשר הספציפי של יציאת מצרים אפשר לציין כי לכל אחת מהדמויות המנויות בה משויכת בספרות חז"ל זכות גאולת מצרים. מבין המקורות הללו אפשר להפנות באורח מיוחד לשתי דרשות תנאיות אנונימיות במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, אשר נזקפת בהן היציאה ממצרים למעשיהם של האבות, משה, אהרן ומרים: "'בכושרות' (תהילים סח, ז) במעשה כשרים שבהן אלו אברהם יצחק ויעקב. ד"א זה משה אהרן ומרים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, שמות יג, ד, מהדורת אפשטיין-מלמד, עמ' 38). בשני חלקי הדרשה כאחד נכללות דמויות הגברים המוזכרות בדרשה המאוחרת

יותר בתנחומא. יש לציין כי הרעיון שישראל נגאלו ממצרים בשל זכות אבות מופיע במקורות מדרשיים רבים, ובכלל זה במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (ו, ב, שם, עמ' 5).

והנה, הדרשה בתנחומא מוסבת כל כולה על דמויות גברים מאבות האומה, ואינה מאזכרת דמויות נשים מאמהות האומה. ואולם בהתאם למוטיבים המצויים במקורות שונים בספרות חז"ל, אפשר ליצור מדרש מקביל ומשלים שיהיה מוסב על אמהות האומה.

וזה הנוסח של המדרש המשולב; המקורי והחדש, על שני חלקיו:

"'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (שמות יג, יח).

מהו 'וחמושים', מזויינים בחמשה מיני כלי זיין, ואלו הן: אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן, שהיו עמודי עולם שהכל תלויין בהם [מדרש תנחומא].

ד"א יש אומרים מהו 'וחמושים', מזויינים בחמישה מיני כלי זיין, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה ומרים, שהיו עמודי עולם שהכול תלויין בהן" [נוסח המדרש החדש].

ארבע האמהות מקבילות לשלושת האבות בדרשה שבתנחומא. מרים מעוצבת כמקבילה הנשית למשה ולאהרן. הקבלה זו עולה באורח ברור כבר מן הכתוב במיכה (ו, ד): "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". ציינו מכבר כי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי משויכת יציאת מצרים למעשי האבות, משה, אהרן ומרים. אם כן מרים מוזכרת במקור תנאי זה כאחת הדמויות שבגינן נגאלו ישראל ממצרים. זכויותיהן של ארבע האמהות כגורמת לגאולת מצרים מוזכרת במקורות אחדים, ובכלל זה בסדר אליהו רבה (כה, מהדורת איש שלום, עמ' 138), ששם מצוי פירוט מעשיהן; שרה, רחל ולאה העניקו את שפחותיהן לבעליהן ורבקה שמה את מבטחה בקב"ה בהליכתה עם אליעזר. 

הביטוי "עמודי עולם" במדרש תנחומא מוסב במדרש החדש אף על דמויות הנשים על יסוד מקורות מדרשיים. כך אפשר להזכיר כי ב"מדרש אלפ"א ביתו"ת" (בתי מדרשות, ב, עמ' תמב-תמג) נאמר שהקב"ה חצב "שבעה עמודי צדקה ותלה כל העולם על ראשם כנגד שבעה צדיקים שבעולם הזה שעליהן נתיסד העולם, ואלו הן, אברהם ויצחק ויעקב משה ואהרן, דוד ושלמה, וכשם שבשבילן מתקיים את [!] העולם כך בשביל נשותיהן מתקיים העולם". ארבע האמהות נחשבות לפי קטע זה כמי שהעולם מתקיים בעבורן. מרים אינה נמנית על אחת מנשות שבע הצדיקים המוזכרים, אולם בדברים רבה (ז, ח, דפוס ווילנא, קיד ע"ב) באים שני נימוקים לשאלה מִפְּאַת מה התקינו שהקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. לפי הדעה הראשונה המוזכרת שם פסוקים אלו הם כנגד אברהם, יצחק ויעקב, ולפי הדעה השנייה הם כנגד משה, אהרן ומרים שעל ידיהם ניתנה התורה. אישים אלה הם הם האישים המוזכרים בדרשות במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי שהובאו זה מכבר, דרשות המייחסות להם זכות יציאת מצרים. מרים נחשבת אפוא בדברים רבה כאחד ממנחילי התורה לעם, ועל יסוד הנזכר במשנת אבות (א, ב) שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, אפשר להחשיבה כאחד מעמודי העולם. כמו כן בהקשר הספציפי של פסח וליל הסדר ראוי לציין כי מהמוזכר ב"שני לוחות הברית" לר' ישעיה הורוויץ (אמשטרדם ת"ט, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש רביעי, קעב ע"א-ע"ב) עולה שהמרור בליל הסדר הוא כנגד מרים, המסמלת אף את המוטיב של גמילות חסדים.

"מדרש 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'" יכול לשמש טקסט קריאה נלווה בעת אמירת ההגדה. מקום מתאים לאמירתו עשוי להיות לאחר קטע ההגדה שבו מוזכרים בשמותיהם שלושת האבות: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ" (דברים כו, ז), כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד). אפשרות נוספת היא לומר את המדרש בתום הקטע: "בכל דור ודור", שבמהלכו מובא הכתוב "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), כתוב המופיע אף הוא, בדומה למקרא "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", בשמות פרק י"ג.

יצירת חלקו השני של "מדרש 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'", המעלה את זכויות אמהות האומה לצד אבות האומה, מצטרפת למגמה שאחזתי בה בשנים האחרונות של חיבור מדרשים על דמויות נשים מקראיות, ולעיתים בתר-מקראיות, בתבנית המקבילה למדרשים על אבות האומה ועל דמויות מקראיות שונות. מדרשים חדשים אלה נוצקו בתבנית דומה למדרשים המקוריים, הן מבחינת סגנונם והן מבחינת המוטיבים הגלומים בהם עד שלא ניכר ביניהם כל הפרש והבדל. התפיסה הרעיונית הניצבת בבסיס מדרשים חדשים אלה היא שטקסטים מעין אלה יכולים היו להתנסח וראויים היו להתחבר, כאשר התשתית הרעיונית

טמונה במקורות גופם ומיוסדת עליהם. על אמירת מדרש "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" בליל פסח אפשר להשקיף כחלק מקיום המאמר: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן