פרשת ויקהל: על המעשה

משה מאיר 28/02/19 21:25 כג באדר א'

צילום: באדיבות המצולם
צילום: באדיבות המצולם

פרשת ויקהל, היא פרשת הביצוע. כל אשר צווה משה לבנות וליצור, יוצא אל הפועל. המילה החוזרת כמו צליל ביצירה מוסיקלית, היא 'ויעש':

וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים...
וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים...
וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן...
וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת...
וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים...
וַיַּעַשׂ מָסָךְ...
וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן...
וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר...
וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב...
וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב...
וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת...
וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים...
וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן...
לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.
וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת...[1]

זאת הזדמנות, להתבונן במושג ה'מעשה' במקורות היהדות. מחלוקת עתיקת יומין היא בבית המדרש:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד.
נשאלה שאילה זו בפניהם:
תלמוד גדול או מעשה גדול?
נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול.
נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול.
נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.[2]

רבי טרפון הוא איש המעשה, מחפש את הפעולה המגלמת את הרעיון. גם כאשר ביתו בית הלל מורים על העיקרון המופשט, הוא נוקט בשיטת בית שמאי המורים על המעשה - אף אם הוא מוזר:

בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו, שנאמר 'ובשכבך ובקומך'.
ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר 'ובלכתך בדרך'.  אם כן, למה נאמר 'ובשכבך ובקומך'? בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים.אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הליסטים. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.[3]

רבי טרפון רוצה לבצע את המעשה, ההטיה, ולא להסתפק בהוראה המשחררת של בית הלל המאפשרת לקרוא באופן הטבעי - במקרה זה ביושבו על החמור. רבי עקיבא לעומתו, הוא איש המופשט. האחד והיחיד שנכנס לפרדס ויצא בשלום, האיש הרואה בשיר השירים קודש קודשים. המופשט והרגש, אל מול הפעולה והמעשה.

חכמים ארגנו את קבוצת אנשי המעלה, חילקו אותה ל'חסידים ואנשי מעשה'. החסיד הוא איש הרגש והלהט, איש המעשה הוא הוא איש הפעולה. חכמים עמדו בפני דילמה קשה: מהצד האחד, כל זהותם מבוססת על התלמוד, על החכמה. מהצד השני, כתבי הקודש מתייחדים בדגש חזק על המעשה, על הפעולה, על המצווה. המפעל של החכמים, היה להפוך את המעשים למושא התבוננות וחכמה. הסוגיות התבוניות העמוקות ביותר, עוסקות בהגדרות של מעשים ושל חפצים המשמשים אמצעי למעשים. זאת המשמעות של הביטוי 'תלמוד מביא לידי מעשה'.

בעת החדשה, עסק הפילוסוף היידיגר ביחס של התלמוד - הפילוסופיה המופשטת, ובין המעשה. הוא לקח תרבות פילוסופית, והפך אותה בכך שהורה על חשיבות הפעולה והמעשה. בהתבוננו במעשה, הבחין - הבחנה שהיא מאוד חשובה לפרשת השבוע שלנו - בין הפעולה ובין התוצר. אל מול הזרם האקזיסטנציאלי שהבליט את האדם הפועל, הוא הבליט את התוצר:

מה שזוכה לתהילה בעבודה הינו העבודה, כאשר העבודה חדלה בדרך כלשהי להיות עשויה, מפסיקה לפנות לאחור לעבר מי שעשה אותה, אלא אוספת את כל המהות של העבודה בעובדה שכעת ישנה עבודה - הכרעה התחלתית וראשונית - אותו רגע המבטל את המחבר.

המחבר, הפועל, העושה - מושמים בסוגריים. הדגש הוא על המעשה. עם כל החשיבות של בצלאל, לא הוא הסיפור אלא הכלים שהוא יוצר. הכלים האלה מקפלים בחובם את כל ה'תלמוד' שקדם להם, אבל הם מעבר לו. הם היוצרים את המציאות, את הישות. הם נוטלים את חומרי הגלם מהעולם - את העץ את הזהב את הנחושת - מטביעים בהם את המחשבה המתכננת אותם, ונעלמים. מותירים אחריהם לעולם את החפץ. במעשה - האדם נמצא במרכז, אבל בסוגריים. בתחום ההגות היהודית, הקרוב ביותר לעולמו של היידיגר - וקודם לו בזמן - הוא א. ד. גורדון. גורדון הרבה לכתוב ולפעול בשדה המעשה והעבודה. הנה פיסה מדבריו המאירה גם היא את פרשת השבוע:

והיה ביום ההוא ונתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש - לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה... יתר על כל תשים לב לעבוד כל עבודה וכל מעשה בתוך הטבע, בתוך העבודה העולמית, בתוך החיים העולמיים והמרחב העולמי. כן תעשה את עבודתך בשדה, וכן תעשה את עבודתך בבית. כי כן תבנה את הבית.[4]

האדם מושם בסוגריים, העבודה מחברת אותו אל היש, אל העולם אל היש - ובעולמו של גורדון הקרוב בכך לשפינוזה - אל האלוהים.

עם כל שירת ההלל למעשה לפעולה ולתוצרים, צריך לזכור כי הסיפור הזה מסופר בספר. הספר, אוצר התודעה והחכמה, מורה על חשיבות המעשה. כך שרה רחל - בת שיח קרובה של א.ד. גורדון - על עבודתה שלה:

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים...
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?
מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?
מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי...  הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

התודעה, הזיכרון והחלום, הם המרחבים בו נמצאים המעשים שנעשו. חלום ללא מעשה מתפוגג באין, אך מעשה ללא תודעה הזוכרת אותו גם לאחר תומו - אף הוא נעלם ומתאיין.

 

[1] שמות ל"ו, ל"ז.

[2] קידושין מ' ע"ב

[3] ברכות א' ג'

[4] 'האדם והטבע' עמ' 50.

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר