(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: (יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה: (יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: (פרק כט)
כתוב במדרש (בראשית רבה פרשה ע):
"מהו 'רכות'? רכות מבכיה, שהיו אומרים כך היו התְּנאים: הגדולה לגדול והקטנה לקטן; והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע".
פסוק יז למעשה מביע את התוצאות של המתואר בפסוק טז – עיני לאה היו רכות כיון שהיא הבת גדולה ורחל היא הבת הקטנה. חששה לאה שכיון שלרבקה שני בנים וללבן אחיה שתי בנות, הגדולה תנשא לגדול והקטנה תנשא לקטן. חשש זה גרם לה ללאה לבכות ולהתפלל "יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע".
כידוע, תפילתה של לאה התקבלה; וממשיך המדרש:
"אמר רב הונא: קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה".
מאירוע זה שנרמז בפסוקים אפשר ללמוד על כוחה הגדול של התפילה. אכן נגזרה גזֵרה שלאה תנשא לעשו, ורחל תנשא ליעקב; אולם בזכות תפילתה הצליחה לאה לבטל גזֵרה זו. היא ביטלה את הגזֵרה ולא זו בלבד אלא ששינתה את מצב העניינים באופן כזה, שלא רק זכתה להסתפח לחלקו של יעקב הבן הקטן, אלא שאף הקדימה את אחותה הקטנה בכך.
נקודה זו שעולה מרמזי המקרא ומן המדרש על כוחה של התפילה, מרחיב ומעמיק מהר"ם אלשיך, וכותב:
"והנה הודיעתנו תורתנו הקדושה כמה מעלות טובות לנפש תדרוש את ה' אלהינו ותתחנן אליו יתברך, כי הלא כל כחות גדולים טבעיים והשתדלות נמרץ אשר היו לשכנגדו, לא יועילו לנצחו; כי הביטו וראו כי הנה רחל היתה בדרך טבע העולה ליעקב ולא לאה, ועל שעיני לאה רכות שהתחננה לה' ובכה תבכה, על כן גם שרחל היו לה כוחות ארבעה לנצחה: א. הטבע שנרמז כבר כי היתה הקטנה הראויה ליעקב. ב. כי 'ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה'. ג. כי 'ויאהב יעקב את רחל' ולא את לאה. ד. השתדלות אשר עשה יעקב לבלתי יקח את לאה כי אם את רחל, והוא כי התנה ואמר 'אעבדך שבע שנים ברחל', ולשלא יעשה לבן מרמה לתת לו אחרת ששמה רחל מן השוק על כן אמר 'בתך', ולשלא ישנה שמותן ויקרא את הגדולה רחל, על כן אמר 'הקטנה'; וכל ארבעה אלה נוסף על היות רחל בת זוגו ולא לאה. אין צריך לומר שלְקָחָהּ גם היא, כי אם שהיא קדמה לה, הוי אומר כי אין כאלהינו לכל אשר יקראוהו באמת, וטוב טוב אשר יעזרנו הוא יתברך מכל משכימי קום בכל כוחות שבעולם, כי הלא לאה קדמה כסיפור הכתובים ממשיכים הענין".
מהר"ם אלשיך מדגיש שאין כאן רק עניין של גזֵרה ("היות רחל בת זוגו ולא לאה") שהתבטלה בכוח התפילה, אלא יש כאן עניין בעל משמעות עמוקה יותר. בדרך הטבע היה צפוי שיעקב ישא את רחל, הן מכיון שהוא הבן הקטן והיא הבת הקטנה, הן לאור יופיה הבולט של רחל שוודאי מקנה לה יתרון, והן משום שיעקב אהב את רחל ולא את לאה.
להשפעות טבעיות אלו על הבחירה ברחל מצטרפת גם ההשתדלות של יעקב למען יוכל לשאת דווקא את רחל. אמרו חכמים (ומובאים הדברים ברש"י) על דברי יעקב ללבן "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה":
"ברחל בתך הקטנה - כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: 'אעבדך ברחל', ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר 'בתך', ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר 'הקטנה'".
הטבע וההשתדלות לא עמדו כדי דמעותיה של לאה ותפילתה שלא תיפול לחלקו של עשו. "ועל שעיני לאה רכות שהתחננה לה' ובכה תבכה" הצליחה לנצח את כל הכוחות שכנגדה. "הוי אומר כי אין כאלהינו לכל אשר יקראוהו באמת, וטוב טוב אשר יעזרנו הוא יתברך מכל משכימי קום בכל כוחות שבעולם".
