פרשת ויצא: ההבדל בין עובד מוצלח לבינוני הוא לא כישרון או הכשרה אלא החיבור

לעיתים אנחנו נתקלים בעובדים איכותיים, מנוסים, אחראיים ובעלי הכשרה גבוהה, אולם התפוקה שלהם נמוכה משמעותית מזו שהיינו מצפים לה. במצב כזה, הדבר הראשון שמנהל נוהג לעשות זה לבדוק את היקף השעות כדי לבדוק כמה זמן העובד נמצא במשרד או שהוא ישאל מנהל אחר על הproductivity או שהוא יתחיל להסתכל יותר כמה העובד בבתי קפה או מסעדות... זו טעות נפוצה. 

לא צריך להיות גאון גדול בפסיכולוגיה כדי להבין שאנרגיות שהעובד משקיע בעבודה שלו נובעות ממוטיבציה גבוהה, שיכולה להיגזר מאחד מהשניים: או חיבור לרעיון והערכים של הפעולה שהוא עושה, או שהעובד נהנה מעצם העשייה. מומלץ מאוד להגיע למצב בו העובדים שלנו מקבלים את שני הדברים גם יחד.

אדם שסובל – הזמן נראה לו כמו נצח. אדם שנהנה, כלל לא מרגיש שהזמן עובר

צריך להבין – זמן הוא מימד חשוב מאוד, אבל הוא לא הערובה היחידה לפרודוקטיביות בעבודה. איכות עשייה וביצוע תלויים לפני הכל בצורה בה העובד רואה את עצמו כחלק מהמיזם ומשקיע את עצמו בה. עם התובנה הזו פותר רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, את אחת החידות הקשות ביותר בפרשת השבוע. היא מתארת כי יעקב, זה שמצפה מאוד להתחתן עם רחל, אהובתו, נאלץ להמתין ולעבוד שבע שנים. יחד עם זאת, התורה מספרת כי "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ."
אנחנו היינו חושבים אחרת, שהזמן ייראה לו כמו נצח. המתנה ארוכה כל כך לאהובתו.

אולם רבי יצחק עראמה מסביר כי זמן הוא דבר יחסי. אדם שסובל – הזמן נראה לו כמו נצח. אדם שנהנה, כלל לא מרגיש שהזמן עובר.

יעקב ידע כי הוא כעת היזם של הדבר הכי חשוב באנושות: משפחה שתהווה חברת מופת ומודל לחיקוי למקום שחי ופועל על פי ערכים. החיבור למטרה, והאהבה הכנה שלו לרחל (ולא לעצמו!) הם אלו שגרמו לי פשוט לא להרגיש שהזמן עובר. אגב, בעבור יעקב זו הייתה עסקה משתלמת במיוחד. על הזכות הרוחנית להקים את עם ישראל, הוא היה מוכן להשקיע הרבה יותר משבע שנות עבודה.

עלינו לזכור את התובנה הזו, הן כיזמים בתחילת הדרך, והן כמעסיקים. כאשר עומד לנגד עינינו מטרות העל של החזון, כל קושי מתגמד והופך להיות קטנוני. כולל עבודה קשה באפס תוצאות בשנים הראשונות.

את תחושת השייכות של העובדים אי אפשר לקבל משיחות מסדרון אלא חייב להיות יצירתיים בלייצר את החיבור

עלינו לכבד גם את החלק הנפשי של העובדים שלנו, לחבר אותם למטרות, לתת להם להיות שותפים אמיתיים בגיבוש החזון, להרגיש חלק. כך נרוויח את מלוא התפוקה, הכשרון והאנרגיות שלהם.

הקורונה לפחות בעבורי היתה שיעור משמעותי ללקח הזה שבעל העקדה מתייחס אליו, פתאום המדידה השתנתה משעות עבודה לפרודוקטיביות, המציאות ״כפתה״ עלינו להשתנות, להיות יותר גמישים ולהבין שאת תחושת השייכות של העובדים אי אפשר לקבל משיחות מסדרון אלא חייב להיות יצירתיים בלייצר את החיבור, צריך אמון וצריך בעיקר לחבר כל הזמן את כולם לחזון ולדרך. חיבור של העובדים זה לא בהכרח במסיבות או טיולים, זה בלשתף, להיות שקופים ולייצר חזון ומטרה משותפים.

הכותב הוא זיו אלול, יזם, משקיע, מנכ"ל Periapt ומחבר הספר ״אבות הניהול״