פרשת וילך: על השירה

מחשבות על שירת האזינו ותפקידה של השירה כ"עדות" לכל מה שקורה לעם ישראל

ד"ר משה מאיר
ד בתשרי התשפ
,
03 באוקטובר, 2019 10:20
מדבר

מדברצילום: pexels (Pixabay)


מחשבות על מחשבות, רפלקסיה, זאת הופעה מפותחת של התודעה. בשבת הבאה, נקרא את שירת האזינו. בפרשתנו - פרשת וילך - מופיעות מחשבות על השירה. משה מתאר את ההיסטוריה העתידית של העם, ואז אומר על השירה:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
...
וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. [דברים ל"א י"ט - כ"א]

השירה אמורה להיות עד המעיד בבני ישראל. בכדי להבין את תפקיד השירה, בואו ונתבונן במושג ה'עד', נעמוד על פשריו. ה'עד' הוא הפועל את פעולת ה'עדות'. 'עדות' היא 'אימות', 'אישור', 'הוכחה', 'ראיה'. היא מופיעה בכתבי הקודש גם בקבוצת פשרים אחרת: 'ברית', 'זיכרון', 'חוק', 'מצווה', 'משפט', 'תורה'. אבל, נראה שהקבוצה השניה בנויה על אדני הראשונה. לכן נתמקד בקבוצה הראשונה. ה'עדות' היא פרוצדורה של התרבות בכלל ושל התורה בפרט, המאפשרת לדון אדם למרות שהדיין לא ראה בעצמו את העבירה. במובן הזה ה'עדות' היא 'הוכחה' ו'ראייה' לכך שהעבירה נעברה. היא גם מהווה 'אישור' ו'אימות' לטענה המופשטת, כי הנאשם עבר את העבירה. ה'אימות' בא מה'אמת'. ה'אמת' היא היחס בין התודעה ובין המציאות. אני אומר 'עכשיו יום'. אם באמת עכשיו יום, הרי המשפט שלי אמיתי. אני פותח את התריס ומתבונן, רואה כי אור בחוץ, ובכך מאמת את המשפט שלי, מעמיד אותו כאמת, כמותאם למציאות. בהוראה הזאת, מתגלגלת השירה להיות לעד. היא מגלמת את תמונת התורה על ההיסטוריה, מורה על הגמול - טוב יוביל לטוב ורע לרע. היא חוזרת על דבריה - מאחר והושמה בפי האנשים, נלמדה בעל פה ותשוב ותופיע על לשונם מדור לדור.   
פעם, באמצע הלילה, שמעתי רעש עז מבית ספר שביתי עמד בסמוך לו. צלצלתי למשטרה, והם שלחו שוטרים למקום. מחלון ביתי ראיתי כיצד השוטרים עוצרים חבורת נערים שפרצה לבית הספר. למחרת הוזמנתי למסור עדות. הגעתי, חיכיתי לא מעט, ולבסוף הוכנסתי למשרד. קצין משטרה עיין בניירותיו, ולאחר שהות נשא את עיניו ואמר לי:
'אולי תסביר לי מה עשית בחוץ בשלוש לפנות בוקר?!'
הבנתי, העד הוא חלק מההתרחשות. לטוב או לרע.
השירה הנלמדת בעל פה עוברת עם מדקלמיה מדור לדור, נוטלת חלק בחייהם, ומהווה עדות יציבה לקול הקדומים. הנה כך הסופר הגדול חורחה לואיס בורחס על השירה:

הפנתאיסט האירי סקוטי סקוטוס אריגנה אמר שכתבי הקודש מקפלים בתוכם מספר אינסופי של משמעויות והשווה אותם לנוצותיו המבהיקות של טווס. מאות שנים לאחר מכן אמר מקובל ספרדי שאלוהים יצר את התנ"ך עבור כל אחד ואחד מבני ישראל, ולכן מספר הגרסאות התנ"כיות הוא כמספר קוראיו. ניתן לקבל את הדברים, אם נביא בחשבון שמחברו של התנ"ך מחבר גם את גורלו של כל אחד ואחד מקוראיו...
אמרסון אמר שספרייה היא חדר קסום מלא רוחות מכושפות. הן מתעוררות כאשר אנחנו קוראים להן. ספר, כל עוד לא פתחנו אותו, הוא בסך הכל, מילולית וגיאומטרית, כרך, חפץ ככל חפץ אחר. רק כאשר אנחנו פותחים אותו, רק כאשר הספר בא במגע עם הקורא, מתרחש המעשה האסתטי. וראוי להוסיף, שקורא מסויים של ספר מסויים אף פעם איננו קורא את אותו הספר, הספר משתנה כי אנחנו משתנים, כי אנחנו (אם לחזור על הציטוט החביב עלי) הננו הנהר של הרקליטוס, שאמר שהאדם של אתמול הוא איננו האדם של היום, והאדם של היום לא יהיה האדם של מחר. אנחנו משתנים ללא הרף, ואפשר לטעון שכל קריאה של ספר, כל קריאה חוזרת, כל זיכרון של הקריאה הזו, מחדשים את הטקסט. הטקסט גם הוא הנהר המשתנה של הרקליטוס. [שבעה לילות. עמ' 89 -90 בתרגום העברי]

 הנה, השירה היא הדבר היציב והקבוע, והיא בניגוד לספר הופכת לחלק מהתודעה המשתנה והולכת. המפגש הזה הופך אותה לעד. ראו נא מה כותב הרמב"ם על אמונת העם במשה, מוסיף עוד רובד להבנת העדות:


משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים: 'משה משה לך אמור להן כך וכך'... 
נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחברו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראייה לחברו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות... [הלכות יסודי התורה פרק ח' א' - ב']

'על פי שניים עדים' מורה התורה, והרמב"ם נותן לכך פשר מיוחד: כל אחד מהעדים, מהווה ראייה חיה לחברו. בדרך הגלגול, השירה המושמת בפי העם מהווה אף היא מנגנון שכזה - השירה ואני: השירה היא עד לקול הקדום והיציב, ואני עד לתהפוכות החיים. כך, ביחד, האדם והשירה, מנסים למצוא מצפן לאדם בתהפוכות החיים. 
  
 

03.10.2019

1. השירה מעידה על סופה של השיירה... (משה אהרון עו"ד)


"וילך משה..." הלך אל כל דורות ישראל שבעתיד - לגלות להם הנבואה על שואה ותקומה
03/10/2019 11:19:05
בס"ד.

"וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל"



וכי לאן הלך ?

לדבר בדבריו האחרונים בבחינת נבואה וצוואה.

אלא שתחילה הלך אל כל איש ואיש בישראל

להיפרד ממנו אישית והלשיח עימו בדברי עידוד.



וכן החל לילך במסעו הארוך אל כל דורות ישראל שבעתיד

להחוויר להם את עיקר נבואתו כאבי הנביאים

וכגולת הכותרת לכל שליחותו .

לגלות להם את העתיד של אחרית הימים :

בבחינת : "שואה ותקומה".

שואה [וקראת אתכם הרעה באחרית הימים] שנאמר :

כח הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם, וְשֹׁטְרֵיכֶם; וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָעִידָה בָּם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ.

כט כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים--כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

ל וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה, הַזֹּאת--עַד, תֻּמָּם.

"השירה הזאת" - שירת האזינו

[עד תומם" - שבתומם מצויה הנחמה - התקומה שבסוף שירת האזינו]

שירת האזינו :

שרובה נסובה על השואה ורק בסופה כמצוטט להלן מתייחסת לתקומה



ותקומה שנאמר [כאמור בסוף שירת האזינו] :



רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, {ר}
וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי: {ס} אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, {ר}
מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, {ס} וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל. {ר}
מ כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; {ס} וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. {ר}
מא אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, {ס} וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; {ר}

אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם

אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר

מדם חלל ושביה

מראש פרעות אויב.

הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום

ונקם ישיב לצריו

וכפר אדמתו עמו"



הנה כי כן, עתה כמדומה ברור

מדוע מכונה משה גם אבי הנביאים.

משום שגולת הכותרת של כל שליחותו הייתה :

גם הנבואה טרם הסתלקותו

נבואה על קרות "השואה באחרית הימים"

וכן על "התקומה" שתבוא

בעקבותיה

דווח על תגובה לא ראויה
03.10.2019

2. השירה "עד תומה" - ואין "תומה" אלא גאולה . ששירת האזינו : גלות וגאולה - שואה ותקומה (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
.וכי מדוע היה לו לקב"ה להיזקק לעדות נוספת בדמות שירה.
שהעדים הקבועים שמים וארץ כל כך רחוקים זה מזה
שנזקקים הם למן חיבור באותה השפה האלוקית של ה זהו שגם רמז שניים או שלושה עדים שהשירה היא העדות השלישית המשלימה ואשר תחבר ביניהם.
ואין עדות = שירה שלמה בלוא ראשית ואחרית.
ולכן הדגש "עד תומה".
שאם ראשית גלות ושואה הרי האחרית השלמות
הינה התקומה.
הנה כי כן גלות וגאולה יסודם בתורה.
שואה ותקומה נכרכו יחדיו כמודל של אחרית הימים.
"הרנינו גויים עמו" -= הצהרת האומות המיוחדות
וכך הלאה אנו שרויים בתווך שבין האתחלתא לגאולה השלמה המאופיינת בחבלי גאולה של : "וכיפר אדמתו עמו"

דווח על תגובה לא ראויה
03.10.2019

3. גם ה"נאצים" מהתורה ? (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, {ר}
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. {ס} כ וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם-- {ר}
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: {ס} כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, {ר}
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. {ס} כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל, {ר}
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; {ס} וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, {ר}
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. {ס}
תמיד כשאני קורא : "וינאץ"
בשרי חידודין חידודין
מזכיר הנאצים

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב פרץ וסמוטריץ. הגיעו להסכמה צילום: ללא

גנץ לסביבת הרב רפי: כנסו לממשלה ללא סמוטריץ'

קרא עוד