פרשת וילך | וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם

(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:  (פרק לא)

מדי שבע שנים בחג הסוכות של השנה הראשונה לשמיטה מתכנסים כל ישראל נוכח פני ה' למעמד 'הקְהֵל'. לדעת הרש"ר הירש זהו ביטוי של הכרזה לאומית, שבו "נציגהּ העליון" של האומה (=המלך) קורא באזניה מתוך התורה – "כך היא תכריז תמיד מחדש, עם תחילת כל תקופת חקלאות ומלאכה, שרק הדרך אל התורה היא הדרך המובילה אל ה', שהברית עם ה' היא הברית עם תורתו, שהתורה היא התנאי לאחדות האומה ולהגנת ה' עליה, שהאומה המופקדת על משמרת עדות התורה היא העריבה לאמיתותה ולמקורה הא-לוהי של התורה". 

המטרה היא אמנם תודעתית, אבל יש לכל הענין גם מטרה מעשית: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"; כותב הרש"ר הירש:

"באסיפה הכללית של האומה הם שמעו על מקורה הא-לוהי של התורה ועל ההתחייבות לקיים אותה; האומה עצמה ערבה לכך והיא מכריזה על כך תמיד מחדש על ידי נציגה העליון. תודעה זו, שחזרה ונתחדשה באסיפת הכלל, תביא לידי כך שהם ילמדו: ההתקדמות המתמדת בלימוד התורה תהיה להם משימה נעלה; ויראו וגו': שני אלה, מצות הקהל שנתקיימה כאן ומצות "ילמדו" שתתקיים בבית, יביאו אותם לידי יראת ה' שסופה שמירת כל התורה, שהרי במעמד גדול של קיבוץ כל העם נתחדשה בלבם ההכרה שאֵ-ל אחד הוא א-להי כולם והוא מנהיג גורלם ומדריך מעשיהם, והכרה זו תגביר את יראת ה' שבלבם ותכוון אותה למגמה אחת: ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. אותה שמירה לעשות את כל דברי התורה היא מטרת השיא של כל המעשים שהתורה מצוה על עריכתם".   

המטרה המעשית של מעמד 'הקהל' היא קיום מצוות התורה. הדרך להגיע למטרה זו היא על ידי הכרזה למחויבות לאומית לתורת ה' במעמד עצמו (=לְמַעַן יִשְׁמְעוּ), ועל ידי לימוד תורה תמידי בבית (=וּלְמַעַן יִלְמְדוּ). השמיעה והלימוד יובילו ליראת ה', וזו תביא לשמירת מצוות התורה.

נמצא שיש כאן שלושה יסודות הבאים זה אחר זה – שמיעה, לימוד ויראה – המביאים למטרה הסופית – "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

שלושת היסודות הללו מופיעים לכאורה גם ביחס לבנים – "וּבְנֵיהֶם  אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (בעקבות המהרש"א בחידושי אגדות לחגיגה ג ע"א מבאר הרש"ר הירש שהכוונה היא לקטנים שהגיעו לחינוך – "ילדים המסוגלים להבין דברי תורה, אך עדיין אינם בשלים להתחייב בקיומה" – לעומת "הַטַּף" הנזכר קודם לכן שהכוונה היא לילדים צעירים יותר). אמנם הרש"ר הירש עומד על כך שיש הבדל גדול בין המטרה האמורה ביחס לגדולים לבין המטרה האמורה ביחס לקטנים. הבדל זה בא לידי ביטוי הן לאור מה שלא כתוב אצל הקטנים, והן לאור ההבדל בניסוח של השמיעה הלמידה והיראה בין שני הפסוקים. מה שלא כתוב אצל הקטנים היא המטרה הסופית – "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ההבדל בניסוח הוא בין "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" האמור ביחס לגדולים, שבו מובחנים שלושה יסודות, לבין "יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" האמור ביחס לקטנים, שבו הכל מנוסח ברצף אחד. מבאר הרש"ר הירש:

"הילדים עדיין לא הגיעו לכלל דעת, והדברים שהם שומעים מדברי התורה לא יביאו אותם לידי לימוד התורה וקיומה; אולם כאשר ישמעו את דברי התורה יחד עם הוריהם באסיפת העם הגדולה, הרי עצם המעמד הזה יטביע את רישומו על נפש הילד: הם יראו את ההמון הרב המקשיב ביראת כבוד, וכך יגיעו לכלל יראת ה'. אצלם שמיעה, לימוד ויראה אינם שלושה עניינים נפרדים אלא ישמעו ולמדו ליראה: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו יראת ה', אולם עדיין הם רחוקים משמירה ועשייה".

המטרה הסופית שונה בין גדולים לקטנים, וממילא גם הדרך להגיע למטרה שונה. מטרת הגדולים היא להגיע לעשייה, ולצורך השגת מטרה זו נחוצים שלושה יסודות: שמיעה, לימוד ויראה. אולם המטרה ביחס לקטנים אינה להגיע לעשייה אלא להגיע ליראת ה', והדרך להגיע למטרה זו היא דרך חוויתית. הבנים הנוכחים בטקס המרשים של הקשבה לקריאת התורה יושפעו מעצם המעמד – "עצם המעמד הזה יטביע את רישומו על נפש הילד". החוויה של ראיית המון-עם מקשיב ביראת כבוד לקריאת התורה היא כשלעצמה תגרום ליראת ה' אצל הילדים.

הן הגדולים והן הקטנים שומעים את קריאת התורה; אצל הגדולים השמיעה היא תודעתית והיא שלב בדרך לקיום מעשי של המצוות, ואצל הקטנים השמיעה היא חוויתית והיא הדרך ליראת ה'. מכלל הדברים נמצינו למדים על חשיבותה של החוייה כיסוד משמעותי בחינוך הילדים.