למה ה' לא מתרצה לוידוי?
פרשתנו פותחת במילים (דברים לא, א): "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". משה רבינו הולך משבט לשבט ומאוהל לאוהל כדי לבשר להם על פטירתו ועל כך שיהושע יחליף אותו בהנהגה.
רגע לפני שמשה עוזב את העם, ה' נגלה אליו ומבשר לו מה יקרה אחרי מותו: "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ". עם ישראל יעבוד עבודה זרה, ואז ה' יסתיר פניו מהם "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת".
ואז מופיע משהו מעניין, שעם ישראל יטען: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". נראה, שהצרות מובילות לתהליך של חזרה בתשובה. השלב הראשון של התשובה זה הכרת החטא, עם ישראל מכיר בחטא. אם כך, ה' היה צריך לקבלם בתשובה. אך תגובת הקב"ה הפוכה ממש: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה". ה' מתעלם מההודאה שלהם בחטא, ומעניש אותם בהסתר כפול, מדוע ולמה?
זוכרים מידי פעם את ה'
כדי לענות על כך נעיין בפסוק מההפטרה. השבת נקראת שבת "תשובה" או שבת "שובה" על שם ההפטרה (הושע יד, ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". הנביא בהפטרה מתאר את השינוי הרצוי מהאדם בתהליך התשובה כדי שישוב כעסו של הקב"ה (הושע יד,ד): "וְלֹא נֹאמַר עוֹד 'אֱ-לֹהֵינוּ' לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". מה כוונת הפסוק?
יש רבים שקוראים "א-לוהינו" – "למעשה ידינו". בסדר העדיפויות נמצאים קודם כל "מעשה ידינו" העבודה שלנו, הבית שלנו המשפחה החיים התובעניים ובסוף הרשימה מסתתר לו גם ה'. בתהליך התשובה סדר העדיפויות צריך להשתנות. צריך להגיע למצב שה' הוא ראשון בסדר העדיפויות. הנביא דורש שנבין שה' הוא קודם ל"מעשה ידינו". אנו נדרשים לחולל שינוי ולבדוק מה ה' רוצה מאתנו, ולא להכתיב לה' את מעשה ידינו.
מתי מועיל וידוי?
הפסוק "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח, יג) נאמר על מי שההודאה משנה אותו, אבל אם הכרת החטא רק מנציחה את המצב ולא משנה את האדם אין לה ערך. לפעמים, יש כאן גם תלונה יותר מאשר הודאה: היכן אלוקים? מדוע הוא לא עזר לי? אני הרי צדיק?!
תשובתו של הקב"ה היא הסתר כפול. אדם צריך להחליט האם הוא עובד את עצמו או עובד את ה'. כשיגיע הרגע שהאדם יבחן את עצמו ויגלה שא-לוהים באמת נוכח בחיים שלו, שסדר העדיפויות שלו נכון, יהיה מקום ל-ה' למחול על העוונות, אך הכרת החטא ללא שינוי היא חסרת משמעות.
החולה שהעדיף אקמול מטיפול כימותרפי
משל לאדם שהגיע לרופא וטען שהוא חש כאב בראשו. הרופא ערך מספר בדיקות ולאחריהן הודיע למטופל: "לצערי הרב, יש לך גידול. חייבים להתחיל בטיפול כימותרפי בהקדם". המטופל הקשיב, אך מיד הודיע: "תודה. זה לא נעים טיפולים. אני רק רוצה שתיתן לי כדור שירגיע לי את כאבי הראש".
והנמשל זועק, כשיש לנו איזה קושי מסוים, פתאום אנו נזכרים בה' ומחפשים מזור לנפשנו. במקום לתקן את שורש החטא, אנו מחפשים תרופת הרגעה. מעדיפים פתרון קסם לבעיה, לשלם כסף לאיזה מקובל, לעשות פדיון כפרות ואפילו לצום, אך לרגע לא לשנות את הדרך. אנו ממשיכים את החיים שלנו באותה דרך. כנגד זה ה' מודיע: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". אם יש רק דיאגנוזה ללא טיפול שורשי, המצב רק חמור יותר.
לסיום
החיבור שלנו אל ה' יגיע רק מתוך רצון לשינוי פנימי של הדרך שלנו להקשיב לרצון ה' ולחזור בתשובה. וכסיום הנביא את ההפטרה: "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם".