פרשת ויחי, המסיימת את חומש בראשית, מתארת את מותו של יעקב, מיתה המסיימת את תקופת דור הנפילים של אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב. בפסוקים האחרונים אנו קוראים גם על לכתו של יוסף, שליח ההשגחה העליונה להציל את בית יעקב מהרעב ולבסס בארץ גושן, מקום בטוח לפני הגלות, לעם ההולך ומתרבה. אך קודם לכן התורה טורחת להוסיף פרט, לכאורה שולי, על מה שעשה יוסף במצרים בשנותיו האחרונות: "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ, כג). מדוע היה כה חשוב לתורה לספר שניניו של יוסף גדלו על ברכיו?
יוסף ידע, שהגלות עומדת להתחיל ושעם ישראל עתידים להיגאל ממנה: "אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שם, כד). אלא שיוסף גם ידע את מסורת סבו-זקנו, אבי האומה, שהגלות תימשך זמן רב: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל ... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (שם טו, יג-טז). במקום להתעסק בחישובי קיצין מתי יחלו ומתי יסתיימו ארבע מאות השנה של גלות (ראו רש"י שם ואת הדעות השונות בעניין), העדיף יוסף לדאוג לדור הרביעי, הדור, שהובטח לו מאת הקב"ה בברית הבתרים שישוב לארץ המובטחת. לכן בשנים שלפני לכתו, הושיב יוסף את בני הדור הרביעי על ברכיו, חיזק את רוחם, העביר להם את המסורת שקיבל מאבא יעקב ומסר להם את סיסמת הגאולה: "פָּקֹד יִפְקֹד". כך שבעת שיישמע קול התור, בזמן שהדוד ינקוש ויבקש להשיב את הרעיה לביתם המשותף, יזהו בני הדור הרביעי את הקולות, יפתחו פתח, על מנת לשוב ארצה.
ואמנם אותם בני מכיר בן מנשה, ניניו של יוסף שגדלו על ברכיו וקיבלו ממנו את מסורת האבות, הם אלו שירשו את הארץ: "וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ" (במדבר לב, לט). הפסוק גם מדגיש שבני מכיר הורישו את האמורי, שבברית בין הבתרים נאמר לאברם שהוא העם המעכב את גאולת העם והארץ, כך שלא יהיה דבר שיימנע את שיבתו של העם לארצו לאחר שנות הנדודים במדבר. ירושתם של בני מכיר ניתנה להם מידי משה בחלק הצפוני של הארץ, כך שנוצר חיבור בין עבר הירדן המערבי, נחלתם של עשרת השבטים, לבין נחלת בני גד ובני ראובן בעבר המזרחי. משה הושיב שם את צאצאי שבט מנשה, למרות שהם לא ביקשו נחלה בצד המזרחי כמו שבטי ראובן וגד (ראו רמב"ן לבמדבר לב, לג), כי להם היה את כוח החיבור. כפי שהברך מחברת בין חלקי הרגל, לשבט מנשה שגדל על ברכי יוסף היה את כוח החיבור, בכוחם היה לחבר בין כלל שבטי ישראל, לשמור עליהם ולהבטיח את קיומו של העם. יכולת זו באה מתוך מסורת האבות, שעברה מאברהם ליצחק, ליעקב ומשם ליוסף וצאצאיו. ואמנם כך הדור הרביעי שב לארצו, לחייו, לרוחו ולאמונתו.
בחודשים שקדמו למלחמת שמיני עצרת, דובר רבות על הפירוד בעם ועל החשש הגדול חלילה ממלחמת אחים, בשל המחלוקת על השינויים הנצרכים במערכת המשפט. הסערה שעלתה מהמלחמה הדרום השתיקה לזמן מה את המחלוקות הפנימיות, אך כעת קולן צף ועולה בשנית. ברם בקרב גיבורי החיל הנלחמים בעוז על העם והארץ שהם בני הדור הרביעי לתקומתה של מדינת ישראל, מצוי קול אחר: קול של תשובה, קול של חיבור, קול של תקווה, קול של מסורת אבות ואמונה בגאולה. קול המבקש לשוב אל נחלת אבותינו, מתוך התקשרות למסורת ישראל, מתוך גבורה ישראלית, מתוך חיבור בין כלל השבטים, מתוך אמונה בצדקת הדרך, מתוך רצון ללכת אחרי ההבטחה שניתנה בברית הבתרים לאבינו הגדול: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח). הדור הרביעי לתקומת ישראל שב, מבקש, פועל ובעז"ה גם יצליח ברוחו, בכוחו ובאחדותו להגשימה.
הרב ד"ר אביעד ספרוני הוא רב מושב גני טל