(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: (ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: (פרק מז)
מהי השכיבה עם האבות? רש"י ביאר שהכוונה היא לגויעה כלומר למיתה (ראו גם ראב"ע). אפשרות אחרת שהעלה רש"י היא שהכוונה היא לקבורה, אך הוא שלל אפשרות זו מכיון שלאחר השכיבה עם האבות כתובה הנשיאה ממצרים, ומשמע אפוא שהשכיבה עם האבות קודמת לנשיאה וממילא אינה יכולה להתפרש כקבורה עם האבות.
מעניין לציין שהחזקוני הציע (על פי הגמרא בנזיר סה, א; עיינו שם) שהשכיבה עם האבות היא הקבורה, ויעקב אכן נקבר במצרים תחילה, ולאחר מכן נשאוהו ממצרים לקבורת אבותיו (השוו תוספות יו"ט למשנה נזיר ט, ג).
גם ר"ע ספורנו הבין שהשכיבה עם האבות אינה הקבורה והיא קודמת לה, אך לדעתו אין הכוונה למיתה, ובכלל הוא הבין אחרת את היחס בין השכיבה עם האבות לנשיאה ממצרים; כך כתב: "ושכבתי עם אבותי. ענין שכיבת המת עם אבותיו הוא הנחת מטת המת במקום המספד וסיבוב הסופדים, ולכן נכתב זה הלשון בכל המלכים צדיקים ורשעים שמתו על מטתם בספר מלכים".
השכיבה עם האבות הוא טקס שנעשה לאחר המיתה, ובו מניחים את מטת המת "במקום המספד וסיבוב הסופדים". טקס זה, לדעת ר"ע ספורנו, היה טקס מכובד המיועד למלכים. אכן, כאמור גם את היחס בין "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" ל"וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם" הבין ר"ע ספורנו באופן מיוחד; נעיין בדבריו: "ונשאתני ממצרים. וכאשר תעשה באופן זה תוכל לשאת אותי ממצרים, כי כאשר ימלאו ימי השכיבה יסור יגוני מלבם, כענין "ויעברו ימי בכיתו", ולא ימחו בך אם תשאני אל ארץ אחרת".
יעקב חושש שהמצרים לא יניחו לבנו יוסף להעלות אותו לקבורה בארץ כנען, ולכן הוא מייעץ ליוסף כיצד יוכל לפעול באופן שהמצרים לא יימנעו זאת ממנו. יעקב אומר שאם יוסף יקיים בו את טקס השכיבה עם האבות יוכל להגיע על ידי זה לנשיאה ממצרים. טקס זה אורך זמן, ועל ידי זה יסור היגון מליבם של המצרים ולא ימחו ביוסף המבקש לשאת את אביו לארץ כנען. נמצא, שכוונת הפסוק היא "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" ועל ידי זה "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם". השכיבה עם האבות תסייע לנשיאה ממצרים.
אולי זהו הרקע למה שעשה יוסף בסופו של דבר:
(ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם: (ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: (ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה:
יוסף ציוה את הרופאים לחנוט את אביו, מה שעיכב את הקבורה בארבעים יום. אבל הקבורה נדחתה עוד בעקבות הבכי המתמשך של המצרים. על הבכי של המצרים שארך שבעים יום כתב ר"ע ספורנו: "ויחנטו הרופאים את ישראל... ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד מה שהוא ישראל שהיה ראוי לשררה ולכבוד מלכות".
השימוש בשם "ישראל" מלמד שהבכי שבכו המצרים לא נבע מהציווי של יוסף לחנוט את אביו, אלא "מצד מה שהוא ישראל שהיה ראוי לשררה ולכבוד מלכות".
רק לאחר שסר היגון מליבם של המצרים – "וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ" – ניגש יוסף לבקש לקיים את ציוויו של אביו לשאתו ממצרים ולקוברו בקבורת אבותיו. אולם, כאמור, מה שאיפשר את ההיענות לבקשתו היא עצתו של יעקב "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי".