יעקב מברך את בניו. זאת הזדמנות למבט מערכתי על כל שנים עשר הבנים, מזווית ראייתו של המברך. ההתבוננות מגלה שבקבוצה יש היררכיה. יש בולטות לראובן הבכור, ליהודה, ליוסף. יש בולטות מסוג אחר ללוי ולשמעון, למרות שהיא רוויה בכעס. הכעס מזכיר את סיפור דינה, בו הם הגיבורים. האחים האחרים הם בשוליים, ברכות נאות אך לא מכניסות אותם למרכז. בשולי השוליים נמצא גד:
גָּד
גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ
וְהוּא
יָגֻד עָקֵב.
[בראשית מ"ט י"ט]
שיר זן סתום, לא ברור למה הוא מכוון. רש"י מפרש את ה'עקב' כשיבה בשלום על עקביו בתום המלחמה, הספורנו מפרש כאופן הלחימה הייחודי של גד, על ידי פגיעה בעקבי הסוסים. האוזן שלי שומעת כאן בת קול, לאתוס המכונן בחיי יעקב אבי גד:
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו
וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ
יַעֲקֹב.
[כ"ה כ"ו]
יעקב הוא איש העקב, השוליים, שולי הגוף. גד מתדמה לו ואף הוא הוא הופך להיות איש של עקבים.
על מה רומזת הברכה בקורות שבט גד? על איזו התרחשות או מלחמה היא מצביעה? אי אפשר לדעת. עד כדי כך שאבן עזרא מעיר: 'ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו'. סיפורי גד נעלמו, בשולי חיי בני יעקב.
אלה היו חיי גד, בן זלפה שפחת לאה. ילד שנולד לאחר ארבעה בנים שילדה אמו - ראובן, שמעון, לוי, יהודה - ואחר עצרה מלדת. כאן באה האם השניה - רחל - שלא ילדה ילדים, נתנה ליעקב את שפחתה בלהה שילדה לו את דן ואת נפתלי. לאה העומדת מלדת חיקתה את אחותה, נתנה ליעקב את זלפה שפחתה, ואז נולד ילד:
וַתֹּאמֶר לֵאָה:
[בגד]
בָּא גָד
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.
[שם ל' י"א]
רש"י שם לב לשני אופני הכתיבה - 'בגד' ו'בא גד' - ומורה: 'בא גד - מה מזל', ו'בגד - 'בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים.' לאה אמביוולנטית, רוצה ולא רוצה, דוחפת את יעקב אל זלפה וכועסת על כך. כך גדל ילד בשולי השוליים. גם בן שפחה, גם גבירתה על בירכיה היה אמור להיבנות אמביוולנטיות ביחס לקיומו.
ילדי השוליים במשפחת יעקב כללו את בני האמהות, וכן את יוסף שנדחף לשם על ידי בני לאה.
...יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה
הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן
וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו...
[בראשית ל"ז ב']
לפי שהיו אחיו מבזין אותן
והוא מקרבן [רש"י]
על אבי השבט גד, לא ידוע לנו יותר דבר. על השבט שצמח מהמשפחה הזאת, אנחנו יודעים. בהגיע בני ישראל אל סף ארץ ישראל, בחרו שניים וחצי שבטים להישאר בעבר הירדן. ראובן, גד וחצי המנשה. עבר הירדן היא השוליים ביחס לארץ ישראל. למה בחרו דווקא השבטים האלה לגור בשוליים?
הסיבה הגלויה - הם אנשי מרעה והארץ הזאת מתאימה להם. אך לי נראה כי יש גם סיבה סמויה. ראובן אבי השבט נדחק לשוליים, הוא היה הבכור ובכורתו ניתנה לאחרים [יהודה ויוסף]. מנשה, היה הבכור מבין בני יוסף, אך סבו שיכל את ידיו ובחר באפרים הצעיר. גד - כפי שראינו, היה ילד שולי השוליים. שלושת אבות השוליים, העבירו לבניהם את תודעת השוליים. על כן הם בחרו לגור בשולי ארץ ישראל.
התבוננות בפרק המתאר את העימות בין שניים וחצי השבטים ובין משה סביב בקשתם להישאר מעבר לירדן, מגלה דברים מרתקים ביחס למושא חקירתנו: גד. הפרק [במדבר ל"ב] מתייחס רק לבני ראובן וגד. הוא פותח בתיאור כי היה להם מקנה רב - לבני ראובן ולבני גד [א]. אך בהגיעם לדבר עם משה, הסדר משתנה:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה
לֵאמֹר:
[ב]
קודם בני גד ורק לאחר מכן בני ראובן. האם הסדר מקרי? ואולי, בעת העימות, התגלה פתאום כוח בבני גד והם אלה שפרצו קדימה, עמדו על שלהם? ואכן משה מדבר ועונה לבני גד ולבני ראובן [ו], קודם בני גד ואחר כך בני ראובן. כך גם כשמגיעים להצעת הפשרה, העונים הם בני גד ורק אחר בני ראובן [כ"ה]. כך, עד סוף הפרק. גם בעולם החכמים כך התקבע, התנאי המיוחד בדיני הסכמים הנלמד מההתרחשות הזאת הוא 'תנאי בני גד ובני ראובן' [קידושין ג' ד'].
והנה מגיע סוף ספר דברים, ושוב ברכה לשבטים. הפעם, המברך הוא משה. גם כאן ברכת גד היא ברכת שוליים, ובכל זאת היא כל כך שונה:
וּלְגָד אָמַר:
בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד
כְּלָבִיא שָׁכֵן
וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.
וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ
כִּי
שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן
וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם
צִדְקַת ה' עָשָׂה
וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.
[דברים ל"ג כ' - כ"א]
גד עבר שינוי. הוא התרחב ['ברוך מרחיב גד']. עתה הוא נמשל ללביא, לאריה מלך החיות. הוא כבר לא איש העקב - כיעקב - הוא איש הזרוע והקדקוד - כיוסף בברכת משה. האם במקרה קולטת האוזן שלנו את 'גד' כמילה חוזרת בברכת יוסף?
וּלְיוֹסֵף אָמַר:
מְבֹרֶכֶת יה' אַרְצוֹ
מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.
וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.
וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם:
וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה
תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף
וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
[י"ג - ט"ז]
מתברר שההכרעה להישאר בעבר הירדן לא השאירה את גד בשוליים. מכיוון שדווקא בנחלתו שלו - מחוקק ספון - מצוי קברו של משה. זה המרכז העמוק של עם ישראל, גד עבר מהשוליים למוקד.
הוגי הפוסט מודרנה עסקו רבות ביחס שבין המרכז ובין השוליים. הם גילו סדרת דימויים החותרים להבנות יחסי כוח בהם המרכז גובר על השוליים: עיקר וטפל, מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, מדכה ומדוכא, גברים ונשים, אדון ועבד ובישראל: אשכנזים ומזרחים. מנקודת מבטם, דווקא מהשוליים תצא תורה, שם יש שחרור, תנועה, אפשרות להתפתחות. זה סיפורו של גד בן השוליים. חוה פנחס כהן, כותבת שיר, 'מעברים':
שמיר מטפס על גדות נחל יבש
זרעי חמנייה שנסחפו בעונה שעברה מאחד הגנות
פורחים כזר ללא גנן בין טיון דביק לבין מרווה אני רואה
את הדבורים הטובלות בצהוב טיון המסמן שולי דרכים
וביושב והקוצים בשולי הגדה. עורב דואה
מעל היובש המאובק ועייפות הסלעים
זרעי השמיר וזעת תאנה מתערבים אלה באלה.
צימאון וקיץ על חודו של קוץ
הנפרד מזרעיו ותפוחי המדבר מתמלאים
בין עלי העוזרד עלי לשתוק את מה
שעיני רואות.
עיניה רואות את גדות הנחל, את שולי הדרכים, את שולי הגדה [שולי השוליים]. הכל יבש, אין גנן - אין סמכות היררכית מסדרת, הכל עייף ומאובק. זאת תמונת שוליים מובהקת. והיא מתורגמת לחובת השתיקה. כי הדיבור הוא במרכז, מרכז הכוח, והשוליים מושתקים.
גד היה בשוליים, בן אמה מושתק. אבל הוא יצא למסע, בנה לעצמו מרחב חדש בשוליים בו הוא המרכז. ב'מרכז' יש מקדש, אבל המחוקק ספון ב'שוליים' והופך אותם למרכז חדש. כל זאת על ידי שהעז לעשות את מה שראובן - הבכור - לא העז: לדבר עם משה. כשהשוליים נאבקים עם המרכז, הם מעכלים אותו והוא הספון בתוכם, מעניק להם משמעות חדשה, מרכזיות שטרם נראתה בחבורת הבנים הזאת.