(יח) "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (פרק מד)
כאשר ניגש יהודה כדי לדבר עם יוסף על דבר הגביע שנמצא באמתחת בנימין, הוא אומר לו בין היתר: "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי". רש"י (בעקבות חז"ל בבראשית רבה פרשה צג) ביאר את הביטוי "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" לא במשמעותו המילולית, שיהודה רוצה להתקרב ליוסף ולדבר לתוך אזניו, אלא כתב: "יכנסו דברי באזניך": כלומר, יהודה מבקש שיוסף ישמע את דבריו ויפנים אותם היטב.
מעניין שגם אונקלוס תרגם את הביטוי לא במשמעות מילולית: "ימליל כען עבדך פתגמא קדם רבוני", כלומר, ידבר כעת עבדך דבר לפני אדוני; יהודה מבקש לדבר לפני יוסף ולא לדבר לתוך אזניו ממש. אמנם יש שפירשו את הביטוי "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" במשמעות קרובה יותר לפרשנות המילולית, כך כתב חזקוני (המאה הי"ג): "באזני אדני - רוצה אני לדבר אליך בחשאי". יהודה מבקש שיחה אישית עם יוסף, לבד, בחשאי. כך כתב גם פרשן מאוחר יותר, רבי חיים בן עטר (המאה הי"ח) בפירושו "אור החיים" לאחר שציטט את דעת חז"ל שהובאו ברש"י וכתב עליה "וזה דרך דרש":
"אכן פשט הכתוב הוא כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם. והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך, לא יעמוד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות וחוץ לעגול יעמוד ושם ידבר. וכמו כן היה מדבר יהודה עד עתה, ואח"כ 'ויגש אליו', פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך... וחילה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו והוא אומרו 'בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני' באין שומע זולתך וזה לא יתכן אם לא באזניו. וחילה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אומרו 'ואל יחר אפך בעבדך', פירוש, כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדולה זה לזה לא עבד לאדונו".
יהודה חושש כי יוסף יכעס בעקבות הבקשה לשיחה פרטית
לדעת "אור החיים", לבקש לדבר עם יוסף שיחה אישית "אינו מהמוסר", כי שיחה כזו שמורה רק ל"גדולים השוים בגדר גדולה זה לזה", רק לאנשים בני אותו מעמד, ולכן יהודה מבקש שיוסף לא יכעס על בקשתו זו. גם רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל "כלי יקר" (המאות הט"ז-הי"ז), שחי לאחר החזקוני ולפני "אור החיים", הבין את הביטוי "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" כבקשה לשיחה אישית, אבל הוא דווקא ראה בבקשה זו גם עניין של מוסר ודרך ארץ; כך הוא כתב:
"ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני. לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה על כן נגש אליו ללחוש באוזניו שלא יתבייש ועל ידי זה יבוא לידי חרון אף". לדעת ה"כלי יקר", הסיבה שיהודה רצה "ללחוש באוזניו" של יוסף את דבריו "שכל ענין הגביע הוא עלילה", היא כדי שיוסף לא יתבייש בנוכחות אחרים, ומתוך כך "יבוא לידי חרון אף". עוד מוסיף ה"כלי יקר":
"כמו שראוי לחלוק כבוד למלכות, ושאין לדבר קשות בפני המלך, כי "חמת מלך מלאכי מות" (משלי טז, יד), כך אין נכון לדבר גבוהה להוציא עתק מפיו נגד כל השומעים". מן הראוי שלא לדבר דברי עתק, דברים חזקים וקשים (ראו שמואל-א ב, ג, ורש"י ורד"ק שם), בפני אנשים אחרים; דברים כאלה ראוי לאומרם בשיחה אישית.
יהודה לומד את התנהלותו מהשליח של יוסף שנשלח להחזיר את הגביע
הערה מעניינת שמעיר ה"כלי יקר" היא שיהודה למד עיקרון זה מהתנהלותם של יוסף והאיש אשר על ביתו:"וממנו למדו זה, כי יוסף אמר 'קום רדוף אחרי האנשים והשגתם', דוקא כשתשיגם ותהיה סמוך להם תדבר באוזנם ענין הגביע, ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה, על כן גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באוזניו וקולו לא ישמע אל המצרים".
כאשר הורה יוסף לאיש אשר על ביתו "קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (מד, ד), הוא בעצם הורה לו לומר את הדברים רק לאחר השגת האנשים, "ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה". וכך אכן נהג האיש: "וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שם, ו).יהודה ראה התנהלות זו של האיש ויישם אותה, "על כן גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באוזניו וקולו לא ישמע אל המצרים".
כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יתקבלו טענות יוסף
כאמור, מעבר לענייני מוסר ודרך ארץ שיש בהתנהלות כזו יש בה גם שיקול ענייני. יהודה חשש שהבושה שתיגרם ליוסף אם יאמר בפני הרבים את דעתו על עלילת הגביע, תגרום לכעס. כעס זה יהיה בעוכריו של יהודה כי כעס מביא לידי טעות (ראו ספרי במדבר פסקא קנז) והוא צריך למנוע אותו:"ואמר "ואל יחר אפך בעבדך", כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באוזניך אף אם יהיו נכוחים למבין כי הכעס יגרום שלא תוכל לשפוט בצדק".
יהודה מבקש לדבר עם יוסף שיחה אישית כדי שיוסף לא יכעס עליו בעקבות הבושה שעלולה להיגרם מדיבור בפרהסיה. לפי זה, בביטוי "וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ" מנמק יהודה מדוע הוא מבקש לדבר עם יוסף שיחה אישית דווקא. אינני רוצה שתגיע לידי כעס, אומר יהודה ליוסף, "כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באוזניך אף אם יהיו נכוחים למבין". אפילו אם אני צודק בדבריי, יש חשש שבעקבות הכעס "לא יכנסו טענותי באוזניך", ולכן יש למנוע זאת באמצעות שיחה אישית – "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי".
בשולי הדברים יש לשים לב לביטוי "לא יכנסו טענותי באוזניך" שמשתמש בו ה"כלי יקר", שזהו כעין הביטוי שהשתמש בו רש"י בעקבות חז"ל. אמנם ה"כלי יקר" לא משתמש בביטוי זה כפירוש לביטוי "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי", אלא כביטוי מליצי.