סגור

פרשת ויגש: על החרדה

למה הקב"ה היה צריך להרגיע את יעקב? ממה יעקב חשש כל כך ולמה זה בעצם משנה אם אם פחד או היה חרד?

ד"ר משה מאיר
ח בטבת התשפא
,
23 בדצמבר, 2020 21:24

צילום: shutterstock

יעקב נענה להזמנת יוסף, יוצא למסע אל מצרים:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ
וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע 
וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, 
וַיֹּאמֶר: 
יַעֲקֹב יַעֲקֹב 
וַיֹּאמֶר: 
הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר: 
אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ 
אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה 
כִּי 
לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.
 [בראשית מ"ו א' - ג']

אם צריך לומר ליעקב 'אל תירא', כנראה שהוא מפחד. אלא שיש כאן דבר תמוה. בדרכו של עולם, אדם מפחד לפני שהוא פועל. ההרגעה דרושה כי להניע אותו לפעול. כאן, יעקב יצא למסע, הגיע כבר לבאר שבע, ורק אז אומר לו ריבונו של עולם 'אל תירא'. הרי הוא הוכיח כבר במעשיו שהוא התגבר על הפחד, יצא למסע?! רש"י מורה כי הפחד של יעקב לא היה מהמסע, הפחד היה מהיציאה מארץ ישראל. לכן הפחד התעורר כשהגיע לבאר שבע, לפני היציאה מהארץ. הרשו לי ללכת בדרך אחרת.
הפילוסוף היידיגר הבחין בין 'פחד' ובין 'חרדה'. 'פחד' - על פי המילון שלו, נובע מאיום קונקרטי: כלב נובח, מכונית נוסעת לעברי במהירות. 'חרדה' היא מצב קיומי שאיננו נובע מאיום קונקרטי. היא נובעת מיחס כללי לקיום וליש, מתחושת חוסר פשר ומשמעות המפרקת את הזהות. ההתמודדות עם הפחד, היא התמודדות עם המאיים - תקיפת הכלב או מנוסה ממנו, סימון למכונית או קפיצה הצידה. ההתמודדות עם החרדה היא על ידי מתן פשר למציאות. מתן הפשר מצריך מרחב של חירות, אני בוחר אפשרות אחת מרבות במרחב החירות, ומעצב על פיה את המציאות. עם העשייה הזאת, מתפוגגת החרדה.
בואו ונקרא את הפרשה לאור ההבחנה הזאת. אילו מה שתקף את יעקב היה פחד מפני המסע, הוא היה מתעורר לפני היציאה לדרך. אם רצה ריבונו של עולם להרגיע אותו, הוא היה צריך לפנות אליו בעמדו מפוחד וירא לצאת לדרך. הוא היה צריך לומר לו שלא יקרה לו כל רע, לא שודדים, לא רעב או צמא ולא חולי. אבל אם מדובר בחרדה, הרי שיעקב לא פחד מהמסע, אלא יצא בכוחות עצמו לדרך. החרדה מילאה את ליבו, שמא בירידתו למצרים הוא מאבד את זהותו. הוא וביתו ייטמעו במצרים, זאת חרדת זהות וקיום. היא מתמשכת, לא קונקרטית אלא מצב תודעה כללי שהוא כבר מצא את האומץ לצאת אליו. עתה, בהתקרבו למצרים, אלוהים פונה אליו ומרגיע: זהותך לא תאבד, כי לגוי גדול אשימך שם.
פנייה שכזאת - 'אל תירא' - פנה ריבונו של עולם גם לאביו של יעקב - יצחק, וגם לסבו - כדאי להתבונן גם בהן:

 אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה 
הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר:
 אַל תִּירָא אַבְרָם 
אָנֹכִי מָגֵן לָךְ 
שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

בנקודת זמן זו, אין לאברהם כל סיבה לפחד. בפרק הקודם הוא חוזר עטור ניצחון ממסע השחרור של לוט, מניין צץ הפחד? רש"י כותב שהוא פחד שהניצחון הוא השכר על צדקותיו ועתה לא תיוותרנה לו נקודות זכות. על פי דרכנו החרדה של אברהם ברורה מתשובתו של אברהם:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי אלוהים 
מַה תִּתֶּן לִי 
וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי 
וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי 
הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר?!

זה איננו פחד מפני איום מסוים, זאת חרדה מפני המשך הקיום. ויצחק:

 וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בַּלַּיְלָה הַהוּא 
וַיֹּאמֶר: 
אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ 
אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי 
וּבֵרַכְתִּיךָ 
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ 
בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.
[כ"ו כ"ד]

אין סיבה לפחד יצחק. הנה בפסוקים לפני כן מתואר, כיצד סוף סוף חפרו עבדיו באר ורועי גרר לא רבו איתם עליה. גם כאן מדובר בחרדה הקיומית, וכן ההרגעה עוסקת לא בהסרת איום אלא בהבטחת ההמשכיות הקיומית. כך כותבת אווה קילפי, המשוררת הפינית בשירה:
אל דאגה: הכלה מחייכת.
במקום שבטנה נמצאת בו יש ענן מלאכים קטנים
והבוהק ניגר מן העיניים אל השדיים.
בארבע ידיים היא מניפה את תקרת הכנסייה
כדי שרוחות חדשות יבואו
שהמשפחות משני צדי המעבר
ילגמו תקווה.
הבט בפני הכלה, עולם,
וקרא בהן את גורלך כמו חתן.
אל דאגה כל עוד הכלה מחייכת.
היא יודעת.
היא הרה משמחה.
היא קלה מכוח.
היא חזקה מיופי ונטולת פחדים.
יש בה די והותר לבריאת העולם.
אל דאגה: הכלה מחייכת.

ההיריון מפוגג את החרדה, בדיוק כמו בפרשתנו. הוודאות בהמשכיות הקיום, היא זאת המשרה שמחה ומסירה פחדים. לא הפחד מפני המסע הרטיט את לב יעקב, אלא חרדת הקיום. הבטחתו של ריבונו של עולם להמשכיות, הרי כמו חיוך הכלה ההרה. 


 

24.12.2020

1. הירידה לגלות ראשונה בסמכות וברשות (משה אהרון )

יעקב יורד שוב לגלות בסמכות וברשות
דואר נכנס

משה אהרון <hoomoshev@gmail.com‏>
6:40 ‎(לפני 0 דקות)‎
אני

בס"ד.
לתורה יש דרכים וטכניקות משלה להתיר כל נבכים.
נקדים ונאמר שיעקב לא פחד מהמסע.
שהרי המעצמה המצרית שלחה עגלות לשאת אותו אחר כבוד למצרים.
ויש אף יסוד להניח שגם בתוספת של משמר צמוד, שיוסף אחרי הכל,
לא לקח שום סיכון.
החרדה שהייתה ליעקב מסוג "יראה" [לראות דברים למרחוק ולפחד].
היא אכן חרדה חזונית ייעודית .
הוא הפעם כישראל לא רצה לחזור ל"סורו" ולממש את שמו כ"יעקב".
הוא חש שבירידה למצרים יש שני בגידות.:
ראשית בהבטחתו להקים כאן בארץ ישראל את בית האלוהים.
ושנית בגידה ביצחק אבין, שהרי בדרכי עורמה נטל ממנו החזון
להיות ממשיך השושלת כאן הארץ כנען. ועתה הוא נוטש כשיצחק עצמו נמנע מכך
ולכן בואו ונדייק מלשון הכתוב.
המסע לבאר שבע היה מסע מתוכנן לעצמו .
שנאמר כבר בפתיח : "ויסע" "ויבא" בארה שבע.
הוא אומנם בא מוכן להמשך המסע למצרים אם תנוח דעתו מחששותיו כאמור .
אך ביקש במקום מזבח אביו יצחק להיות רגוע משני חששותיו כאמור.
והנה שוב בואו נדייק מהכתוב הוא נוסע לבאר שבע כ"ישראל".
ולעניין האישור לרדת מצריימה הוא נסוג סימבולית לשמו הראשון :"יעקב".
ולא סתם יעקב - אלא פעמיים להניח דעתו משני חששותיו.
לבטא כי יש את אישור האלוהים "להקפיא" בינתיים את חזון "ישראל" אשר בארץ.
זאת ועוד ההבטחות שיהיה לגוי גדול בארץ מועתקת לפי שעה למצרים .
יותר מזה האלוהים גם מניח דעתו כי חזון בית האלוהים אשר כאן בארץ שמסוכל לפי שעה.
לא יגרום חלילה לנתק עם האלוהים שהובטח לו לאמור :
"אנוכי ארד עמך מצריימה ואנוכי אעלך גם עלה.
ההוכחה הניצחת לדברים היא שורת הסיכום:
"ויקם יעקב מבאר שבע"
ללמדך שרבץ בבאר שבע תוך שהותיר מקום גם לאפשרות של שם רבץ כרע ולא קם .
שאם לא היה מקבל את אישור האלוהים משני חששותיו לא היה ממשיך במסע .
הנה כי כן קם הוא למסע הגדול לגלות
בסמכות וברשות ו"מבאר שבע."

והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת ,אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רופאים במחלקת קורונה. ארכיון צילום: David Cohen/Flash90

האם צריך לברך הגומל על החלמה מקורונה?

קרא עוד