פרשת ויגש: על החרדה

למה הקב"ה היה צריך להרגיע את יעקב? ממה יעקב חשש כל כך ולמה זה בעצם משנה אם אם פחד או היה חרד?

ד"ר משה מאיר 23/12/20 21:24 ח בטבת התשפא

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

יעקב נענה להזמנת יוסף, יוצא למסע אל מצרים:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ
וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע 
וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, 
וַיֹּאמֶר: 
יַעֲקֹב יַעֲקֹב 
וַיֹּאמֶר: 
הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר: 
אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ 
אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה 
כִּי 
לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.
 [בראשית מ"ו א' - ג']

אם צריך לומר ליעקב 'אל תירא', כנראה שהוא מפחד. אלא שיש כאן דבר תמוה. בדרכו של עולם, אדם מפחד לפני שהוא פועל. ההרגעה דרושה כי להניע אותו לפעול. כאן, יעקב יצא למסע, הגיע כבר לבאר שבע, ורק אז אומר לו ריבונו של עולם 'אל תירא'. הרי הוא הוכיח כבר במעשיו שהוא התגבר על הפחד, יצא למסע?! רש"י מורה כי הפחד של יעקב לא היה מהמסע, הפחד היה מהיציאה מארץ ישראל. לכן הפחד התעורר כשהגיע לבאר שבע, לפני היציאה מהארץ. הרשו לי ללכת בדרך אחרת.
הפילוסוף היידיגר הבחין בין 'פחד' ובין 'חרדה'. 'פחד' - על פי המילון שלו, נובע מאיום קונקרטי: כלב נובח, מכונית נוסעת לעברי במהירות. 'חרדה' היא מצב קיומי שאיננו נובע מאיום קונקרטי. היא נובעת מיחס כללי לקיום וליש, מתחושת חוסר פשר ומשמעות המפרקת את הזהות. ההתמודדות עם הפחד, היא התמודדות עם המאיים - תקיפת הכלב או מנוסה ממנו, סימון למכונית או קפיצה הצידה. ההתמודדות עם החרדה היא על ידי מתן פשר למציאות. מתן הפשר מצריך מרחב של חירות, אני בוחר אפשרות אחת מרבות במרחב החירות, ומעצב על פיה את המציאות. עם העשייה הזאת, מתפוגגת החרדה.
בואו ונקרא את הפרשה לאור ההבחנה הזאת. אילו מה שתקף את יעקב היה פחד מפני המסע, הוא היה מתעורר לפני היציאה לדרך. אם רצה ריבונו של עולם להרגיע אותו, הוא היה צריך לפנות אליו בעמדו מפוחד וירא לצאת לדרך. הוא היה צריך לומר לו שלא יקרה לו כל רע, לא שודדים, לא רעב או צמא ולא חולי. אבל אם מדובר בחרדה, הרי שיעקב לא פחד מהמסע, אלא יצא בכוחות עצמו לדרך. החרדה מילאה את ליבו, שמא בירידתו למצרים הוא מאבד את זהותו. הוא וביתו ייטמעו במצרים, זאת חרדת זהות וקיום. היא מתמשכת, לא קונקרטית אלא מצב תודעה כללי שהוא כבר מצא את האומץ לצאת אליו. עתה, בהתקרבו למצרים, אלוהים פונה אליו ומרגיע: זהותך לא תאבד, כי לגוי גדול אשימך שם.
פנייה שכזאת - 'אל תירא' - פנה ריבונו של עולם גם לאביו של יעקב - יצחק, וגם לסבו - כדאי להתבונן גם בהן:

 אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה 
הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר:
 אַל תִּירָא אַבְרָם 
אָנֹכִי מָגֵן לָךְ 
שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

בנקודת זמן זו, אין לאברהם כל סיבה לפחד. בפרק הקודם הוא חוזר עטור ניצחון ממסע השחרור של לוט, מניין צץ הפחד? רש"י כותב שהוא פחד שהניצחון הוא השכר על צדקותיו ועתה לא תיוותרנה לו נקודות זכות. על פי דרכנו החרדה של אברהם ברורה מתשובתו של אברהם:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי אלוהים 
מַה תִּתֶּן לִי 
וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי 
וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי 
הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר?!

זה איננו פחד מפני איום מסוים, זאת חרדה מפני המשך הקיום. ויצחק:

 וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בַּלַּיְלָה הַהוּא 
וַיֹּאמֶר: 
אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ 
אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי 
וּבֵרַכְתִּיךָ 
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ 
בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.
[כ"ו כ"ד]

אין סיבה לפחד יצחק. הנה בפסוקים לפני כן מתואר, כיצד סוף סוף חפרו עבדיו באר ורועי גרר לא רבו איתם עליה. גם כאן מדובר בחרדה הקיומית, וכן ההרגעה עוסקת לא בהסרת איום אלא בהבטחת ההמשכיות הקיומית. כך כותבת אווה קילפי, המשוררת הפינית בשירה:
אל דאגה: הכלה מחייכת.
במקום שבטנה נמצאת בו יש ענן מלאכים קטנים
והבוהק ניגר מן העיניים אל השדיים.
בארבע ידיים היא מניפה את תקרת הכנסייה
כדי שרוחות חדשות יבואו
שהמשפחות משני צדי המעבר
ילגמו תקווה.
הבט בפני הכלה, עולם,
וקרא בהן את גורלך כמו חתן.
אל דאגה כל עוד הכלה מחייכת.
היא יודעת.
היא הרה משמחה.
היא קלה מכוח.
היא חזקה מיופי ונטולת פחדים.
יש בה די והותר לבריאת העולם.
אל דאגה: הכלה מחייכת.

ההיריון מפוגג את החרדה, בדיוק כמו בפרשתנו. הוודאות בהמשכיות הקיום, היא זאת המשרה שמחה ומסירה פחדים. לא הפחד מפני המסע הרטיט את לב יעקב, אלא חרדת הקיום. הבטחתו של ריבונו של עולם להמשכיות, הרי כמו חיוך הכלה ההרה. 


 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר