פרשת ויגש: להתעורר מהחלום

הסרט "התחלה" של כריסטופר נולאן עוסק בשאלת המעבר מחלום למציאות, ומערער את הגבולות ההדוקים שבין שני אלו. בסרט הזה יש גם תזכורת לחוויה שמתרחשת לעיתים. כשאדם שחולם נהיה מודע במהלך החלום לכך שהוא חולם. במצב כזה הדבר הקשה ביותר הוא לנסות ולהתעורר ממנו. החרדה מהיתקעות בחלום הולכת וגוברת.

כשיוסף מתוודע לאחיו הוא מבקש מהם לרדת למצרים בטענו: "כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר". במילים אלו יוסף חושף בפניהם את המידע הסודי שיש בידיו, כמצרי בכיר, מידע שגרם להתעשרות של מצרים ולהתפתחות המרשימה של כלכלתה. כמובן, שיש בכך גם קריצה לאחים שסברו עד כה שיוסף חולם חלומות שווא. אך כעת, כשהתברר גם להם שחלומותיו התגשמו במלואם, נקל יהיה להם להשפיל עיניהם ולקבל שיוסף יודע את שעתיד להתרחש (תולדות יצחק לפרשתנו). והנה, דווקא בנקודת השיא של יוסף, ברגע שבו הוא מצוי בשיכרון נצחון ה"אמרתי לכם", מעיב על ידיעת העתיד שלו צל של ספק, כאשר הרעב שהובטח מבושש לבוא:

המצרים משלמים במיטב כספם עבור שבר אוכל, כשתם הכסף מכיסם הם מעבירים ליוסף ולבית פרעה את כל מקניהם, ובסופו של דבר, כשהם נותרים עירום ועריה וחסרי כל הם ניגשים ליוסף ואומרים לו:
 "לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אלא אדוני, לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גווייתנו ואדמתנו למה נמות לעיניך?..." ולאחר שיוסף קונה גם את אדמותיהם התורה מספרת שהא נותן למצריים זרעים לזרוע בתמורה לחמישית התבואה שתובא לבית פרעה. "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם" (פרק מז). הנה כי כן, מתברר שהחל מסוף השנה השנייה המצריים מתחילים לזרוע ולקצור ואף לשלם מיסים גבוהים לבית המלוכה. אך רעב אַיִן. גם חריש וקציר מתקיימים כסדרם.

אם כן, דווקא בנקודת הזמן שבה יוסף מתרברב על ידיעתו את העתיד, חלומו מופר והחיים חוזרים להיות כסדרם. 

הפרשנים תהו כיצד קרה שהרעב נפסק בשלב כה מוקדם ובניגוד לחלום, תשובתם כוללת שני אפיקים אפשריים. האחד- תיקון החישובים והצעה לבאר את המשמעות של "השנה השנית" כשנה השנייה שלאחר מכירת כל המקנה ואגירת כל כסף וזהב מצריים שהיא השנה השביעית לרעב. השנייה- תליית ההפרה של החלום בהגעתו של יעקב למצריים. 

דוגמה לפרשנות הראשונה יש בפסיקתא זוטרתא: 
"ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" 
ואיך היו זורעין בשנה השלישית?
אלא זה שאמר הכתוב "ויבואו אל יוסף בשנה השנית", 
שנית -למכירת מקניהם, שהוא שביעית -בסוף שני הרעב
אף הרמב"ן בחר בדרך הזו ונימוקו עמו, לא יתכן שהמוניטין של יוסף נפגע: "ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו".
דוגמה לפרשנות מן הסוג השני מצויה בתוספתא:
עד שלא ירד יעקב למצרים היה רעב שנאמר: "כי זה שנתים הרעב" 
משירד מהו אומר? "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה" (סוטה י, ט).

הנחות היסוד של שני הפירושים שונות בתכלית. לפי הפירוש הראשון גזירת שמים אינה ניתנת לשינוי, וגם הוודאות של יוסף, שליטתו הבלתי מעורערת בנויים לתלפיות בפרשיות הללו ואין מקום לספק בדבר הצלחתו. הנחת היסוד של הפירוש השני היא שיש דינמיות וכי כל גזירה נכונה לשעתה. אפשר להתמודד עם הגזירה בדרכים יוספיות- לאגור מזון, לשמר מספוא. אך ניתן להתמודד עם גזירות ועם אסונות טבע צפויים בדרך שונה: אפשר למנוע את התממשותם. יש לאדם כח לשלוט בחוקי הטבע אם רק יגיע לקירבת ה'. 

אפשרות שלישית שניתן להציע היא, שיוסף רומז לאחים שאם לא ישובו למצרים לא יהיה חריש וקציר. אבל אם יבואו, הנתונים משתנים, הכל משתבש, והתוצאה המתקבלת עשויה להיות מפתיעה. זו גם הסיבה שיוסף נעתר לאנשי מצריים להשקיע בזריעה וחרישה שהרי ההיגיון אומר שיוסף היה צריך למנוע מהם את ההשקעה המיותרת אם הבין שכל זה לשווא. ואולי מעבר לזה, יוסף מבין באותם רגעים בהם הוא משכנע את אחיו לרדת למצריים, שחלומו של פרעה הוא בעצם חלומו שלו. וכי החלומות מתמזגים לאחד. יש תוכנית אלוקית הקושרת בין החלומות, והיא שעם ישראל צריך לרדת מצריימה. השובע והרעב הם רק התירוץ, הם חלום בתוך חלום. אם ירדו יעקב ובניו מצרימה תיעלם הסיבה למימושם של שנות הרעב, ואפשר להתעורר מחלום פרעה לתוך חלומו של יוסף. החלומות אינם מחייבים תקיעות, אפשר להקיץ מהם לתוך מציאות מגוונת ומיטיבה.