ישנם שני סוגים של מנהלים: הסוג הראשון הוא סוג שחרד תמיד לשמר את המעמד שלו ליד השולחן. הידע המקצועי שהוא יחלוק עם כפיפיו הוא המינימום הנדרש כדי שהללו יוכלו לבצע את המשימה שלהם. אם תמיד ישמרו מעמד של אנשים גבוהים, עם מעטה של חשאיות, סודות, מיסוך קבלת החלטות וסמלי סטטוס שהוא ישקיע אנרגיות לשמר אותם.
יש כאלה שאצלם זה נובע מחוסר ביטחון עצמי, לאחרים להפך – עודף ביטחון עצמי. ואילו לסוג השלישי זה נובע מחשיבה שזו הצורה המקצועית הנכונה לנהל את העניינים. אני מעדיף את הסגנון האחר, השטוח. ניהול בו העובד – כל עובד – יכול לשבת ליד המנהל הכי בכיר וללמוד ממנו. לקבל ממנו השראה, לשמוע אותו מנתח דברים ולהבי מה מוביל אותו לקבל החלטות. מנהל כזה הוא גם אדם שיש לו הרבה ידע, תבונה ופיקחות שהוא יכול לחלוק אותה עם אחרים, ומה שמוביל לדבר הלא-פחות חשוב: ביטחון עצמי במעמד שלו.
כזה היה משה. רגעים אחרונים לפני מותו, ומשה, אולי גדול המנהיגים בכל הזמנים, בוחר לסיים את חייו ב"ברכות" אותם הוא מעניק לעמו. בכך הוא ממשיך את דרכו של סבו הגדול, יעקב, שגם הוא מברך את בניו טרם מותו.
ברכה – משמעה הענקה. במקרה הזה, הענקה רוחנית. ולמשה, איש החכמה, היה כל כך הרבה מה להעניק מעצמו, עד שזה - אם יורשה לי להשתמש בביטוי - פשוט "נשפך" החוצה. כך מסיבר רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, את ברכותיו של משה. גם ברגעיו האחרונים משה עוסק במה שמנהיג אמיתי עושה: להעניק. לתת מעצמו. לתת את עצמו.
משה מברך את בני ישראל מהשפע הרוחני שיש לו – ומבלי שיהיה חסר לו משהו, כפי שאדם עשיר מגיע לרמה בה הוא מסוגל להעניק מכספו מבלי שזה יפגע במעמדו. כמנהלים, זה אמנם נכן שכדאי שנושיב ליד השולחן אנשים חכמים יותר מאיתנו. ועדיין, את הידע המקצועי שיש לנו – אנחנו מסוגלים לתת לאחרים. זה גם אחד ה-דברים שיגרום לעובדים להישאר בתפקיד ובחברה, כי הם יודעים שכך הם יכולים להתפתח מקצועית. ואנחנו – חשוב לזכור – לא נפסיד מזה ולא נאבד את המעמד שלנו.
בחברה בכל שלב מומלץ ונכון לשלב אנשים ״שלא בהכרח מנוסים״ הם גם יעזרו לקבל זווית ופרספקטיבה אחרת וגם ירגישו חלק ובעיקר יעריכו את העובדה שמקשיבים להם ורוצים שהם ילמדו. דרך נוספת היא לבנות מערכת של מנטורים שבה שותפים כל המנהלים ומנהלי הביניים בארגון. לשתף בידע זה לחלוק, כשאתה מחלק אתה נותן, כשאתה נותן אתה מקבל, על זה יש תמיד ברכה.