פרק הסיום של התורה, סוגר את מעגל חייו של משה. מי שקורא את הפרק הזה כשהוא לעצמו, מקבל תמונה של חיים שלמים. לעומת זאת, מי שמכיר את סיפורי התורה הקודמים, מקבל רושם של שברים וסדקים. בואו ונתבונן בפערים האלה. משה עולה להר נבו, וריבונו של עולם מראה לו את הארץ:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר [דברים פרק לד]
ללא ידע מוקדם, אפשר להבין כי משה לא עובר מפני שפרק זה בהיסטוריה של עם ישראל הגיע אל קיצו. הפרק הבא יונהג על ידי יהושע, וראוי לתת רווח בין פרק לפרק. אילו היה משה עובר, היתה מלכות נוגעת במלכות. הוא היה מפריע ליהושע לבצע את משימת הכיבוש והחלוקה. מותו בעבר הירדן, הוא יותר אסתטי ויותר אתי. יש משהו שלם בהפרדה הגיאוגרפית, בין מחוזות פעולתו של משה לאלה של יהושע. אלא שמי שיודע את התמונה, זוכר שהתמונה אחרת ופחות יפה. כשצווה משה לדבר אל הסלע כדי שיתן מים לעם, הוא הפר את הצו ובמקום לדבר הכה אותו. תגובתו של ריבונו של עולם היתה מהירה וחדה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
[במדבר כ' י"ב]
משה מתאר את האירוע בצבעים קודרים וכואבים:
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:
אֲדֹנָי ה', אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.
וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
[דברים ג' כ"ג כ"ח]
כל הפנים הקשות הללו, נעלמות בפרק הסיום של התורה. בואו ונפנה לתיאור נוסף, תיאור מצבו של משה ביום מותו:
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.
התמונה המצטיירת כאן, היא של אדם המגיע בשיא כוחו ובבריאות שלמה ליום מותו. כך מבליט הרמב"ן:
...משה רבנו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב 'לא כהתה עינו ולא נס לחה'...
האברבנאל מזכיר לנו, כי על פי התורה מספר שנותיו של משה הם קצה הגבול של אפשרות האדם לחיות:
וַיֹּאמֶר ה': 'לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. [בראשית ו' ג']
על כך מעיר האברבנאל:
ואין ספק כמו שיאמר הפילוסוף, שיש לכל מין ומין מהחיים זמן קצוב לחייו אי אפשר שיעבור משם. וכבר יראה שהיה חיות האדם המוגבל בין רב למעט מאה ועשרים שנה ממשה רבנו עליו השלום שחיה אותם השנים, לפי שלא השיגתו סבה מונעת, כמו שכתוב: (דברים ל"ד ו') 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה'. ועל זה נאמר לו 'הן קרבו ימיך למות', כי היתה הקורבה ההיא הגזרה שנגזרה בכלל על בני אדם.
כלומר רק מפני שיש קצבה לכל חי, תמו חייו של משה. אך לא היתה לכך כל סיבה רפואית, חולשה או חולי. והנה, אל מול תיאור זה, יש תיאור אחר בתורה:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא... [דברים ל"א ב']
פשוטו של מקרא מורה כי משה כבר זקן. אם לא כהתה עינו, אז תשש כוחו. הפסוק הזה עומד בסתירה לתיאור בפרשתנו, ובזאת הרגיש כבר התלמוד:
'לא אוכל עוד לצאת ולבא'.
מאי לצאת ולבא?
אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב: 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו... לא נס ליחה'.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד, שנסתתמו ממנו שערי חכמה.
פשוטו של מקרא במקומו עומד, וחושף עוד פער בין פרקי התורה ובין פרק הסיום. התיאור בפרק הסיום הוא של סוף עגול ורך לחיים שלמים, ואילו התורה חושפת סדקים, חטא, חולשה וחולי. מה פשר הפער הזה?
יהיו שיאמרו, התורה מייפה את דמותו של משה בסיומה. זו דרכו של עולם ביחס לגיבוריו, למזער פגמים ולהעצים את היפה והטוב. בחיי היום יום אנחנו נתקלים השכם והערב במאבק האיתנים שבין שני הכוחות: מצד אחד הכוחות הפוליטיים המנסים ליפות את דמות המנהיגים, ומהצד השני כוחות - כגון התקשורת - המנסים לחשוף את מגרעותיהם. אחד ההוגים שתרם רבות לחשיפת מאבקי הכוח בשדה השיח, היה מישל פוקו [1984-1926]. הוא כתב בין השאר:
אני מניח שבכל חברה וחברה ייצור השיח עובר פיקוח, ובעת ובעונה אחת גם נברר, מאורגן ומופץ - וזאת באמצעות מספר מסוים של הליכים שתפקידם למשול בכוחותיו ובסכנותיו, לשלוט במאורע האקראי של השיח ולחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית.
על פי ניתוח זה, התורה מפעילה כוח [כוח סמכותה, והיותה מספרת הסיפור של משה]. היא בוררת את הטוב מהרע בסיפורו של משה, ובכך יוצרת תדמית שלמה המתאימה לסדר היום שלה: קריאה לאדם לשמור את תורת משה. אם נקבל את הניתוח הזה, תתעורר לנו שאלה ביחס לפרקים הקודמים שבתורה: מדוע בהם לא מופעלת השליטה המעלימה חסרונות? מדוע מהם עולה דמותו של משה כמי שכשל בשליטה בעצמו, כמי שבערוב ימיו נחלש ומאבד את בהירותו וחדותו? אם נאמר שהתורה איננה נוטלת חלק במשחק שמתאר פוקו, והיא נאמנה לאמת גם אם היא קשה, יקשה לנו מקומו של פרק הסיום: מה התועלת בפרק עגול, כשהתורה עצמה שוברת את התיאור הזה ונותנת לקורא גם תיאורים שבורים וחדים?
הימצאותם של שני התיאורים, מורה לנו את דרכה של התורה: מהצד האחד, יש ערך בתיאור הכנה והאמיתי שאיננו חושך את החטא ואת החולי מגיבורו. מהצד השני יש ערך בתיאור העגול והשלם, תיאור שאיננו תמים. הוא מודע לקיום השברים אך בוחר לשים בצידם את השלם. 'על כל פשעים תכסה אהבה', והכרת הטוב למנהיג הגדול יש בה כדי לומר: לא כהתה עינך ולא נס ליחך, למרות שכן כהתה וכן נס. לא תבוא בשתיקה על נסיבות אי הביאה האכזרית, למרות שכולנו יודעים שכישלונך הוביל לכך. אין כאן חיפוי וטיוח, אלא ביטוי לכוחו היוצר של המספר ושל האדם, להתנשא ממעל למציאות השבורה והעכורה ולהעמיד תחתיה מציאות שלימה בה הוא בוחר, מתוך מודעות.