(כז) וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה: (כח) וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן: (כט) וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (פרק ד)
בקשת ה' כתובה בלשון רבים ("וּבִקַּשְׁתֶּם"), ולעומת זאת מציאתו כתובה בלשון יחיד ("וּמָצָאתָ"). לאור הבדל זה כותב רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו "משך חכמה":
פרשת השבוע פרשת ואתחנן
"הענין, דכללות ישראל המה כאדם אחד, וכל אחד מישראל אבר מן האדם הכללי, אבל אימתי? כשיש להם דבקות במרכז מקור החיים האמיתי, חי העולמים יתברך, אז המה כקוים היוצאים מן הנקודה המרכזית, ונמצא כי כל קו מחובר לחבירו בסיבת מקורם – המרכז האמיתי, השי"ת. אבל כשחטאו, והם נסתרים מן השגחתו, אז כיון שאין להם דביקות בו יתברך, גם המה נפרדים זה מזה, ואין להם יחס ושיווי ודביקות. וזה שאמר להם 'ובקשתם' לשון רבים, 'ומצאת וכו'' בלשון יחיד, כיון שהם כולם מחוברים אל חי העולמים, המה גם כן מחוברים זה לזה, איש לאחיו ידבקו. ודו"ק".
פרשת השבוע פרשת ואתחנן
האחדות של ישראל תלויה בדביקותם בה'. כאשר ישראל חוטאים ואין להם דביקות בה' אז "גם המה נפרדים זה מזה", כפי שכתוב בפסוק כח: "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם... ", בעת החטא ישראל מתוארים כרבים. גם בשלב בקשת ה' שבפסוק כט הם עדיין בגדר רבים, "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", "ואין להם יחס ושיווי ודביקות". אבל לאחר שישראל מצאו את ה' ו"יש להם דבקות במרכז מקור החיים האמיתי, חי העולמים יתברך", אז הם בגדר יחיד, "וּמָצָאתָ", אז הם "גם כן מחוברים זה לזה, איש לאחיו ידבקו". כשם שמרכז המעגל מחבר את כל הקוים היוצאים מהיקף המעגל, כך גם "המרכז האמיתי, השי"ת" הוא המחבר את כל ישראל. הדביקות בה' יוצרת אחדות.