פרשת ואתחנן: על הרתיעה

בפרשת השבוע מסופר על מעמד הר סיני, אך בשלב מסויים עם ישראל נרתע. מה פשר הרתיעה? ומה הקשר לתפיסתו של משה ולנשיאתה של ציפורה, האישה הכושית?

משה מאיר 22/07/21 20:00 יג באב התשפא

לוחות הברית, צילום: ויקיפדיה, רמברנדט, 1659
לוחות הברית, צילום: ויקיפדיה, רמברנדט, 1659

עשרת הדיברות, אינן רק יסודות התורה. אלה הם הדברים שאמר ריבונו של עולם לעמו בהתגלות ישירה, לא בתיווכו של משה. או - מזווית אחרת - דברים שאמר ריבונו של עולם למשה, כשהעם שומע. הרמב"ם [הלכות יסודי התורה פרק ח'] מורה, כי ישראל לא האמינו למשה מפאת האותות שעשה להם. הם האמינו רק כאן, ש'עיננו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר'. 

אלא, שבשלב כלשהו - לא ברור בדיוק מתי - חלה תפנית בעלילה: 'וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ: 'הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת? אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד - וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי? קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.' [דברים ה' כ' - כ"ד].

מה פשר הרתיעה? בדרך כלל, מקובל לראות אותה כביטוי לנחיתות של העם ביחס למשה. משה הוא ה'על אדם' של כתבי הקודש. ביום מותו הוא מתואר כך: 'וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.' [דברים ל"ד ז']. משה נבדל ונישא מעל כל הנביאים האחרים: '...אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה'. בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט.' [במדבר י"ב ו' - ח']. כשם שמשה נבדל מכל הנביאים, כך - על אחת כמה וכמה - הוא נבדל ונישא מהעם. הוא יכול לשאת את הדיבור פה אל פה, הם לא. דיים ששמעו משהו, היה בכך לכונן את כל מערך אמונותיהם. 

ליתר דיוק, הטרגדיה - ואולי הקומדיה - היא שמשה לא מודע לפער הזה. לא בכדי נאמר עליו: 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' [במדבר י"ב ג']. זו מהותה של הענווה: האיש הגדול לא מודע לגדולתו, לפער שבינו ובין האחרים. כך גם קרה כאלדד ומידד התנבאו במחנה. יהושע אומר למשה: 'אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם' [במדבר י"א כ"ח], ואילו משה עונה לו: 'הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.' [שם שם כ"ט]. משה לא מבין שיש פער בינו ובין אלדד ומידד, ולא בינם ובין יתר העם. הוא איש השוויון, לדידו - כל העם יכולים להיות נביאים. משה הוא איש הפכים. מצד אחד הוא איש הקצה, הוא לא אוכל ארבעים יום וארבעים לילה, הוא מדבר עם אלוהים פה אל פה. מצד שני, הוא איש השוויון, רואה את כולם שווים לו. אולי זאת הטרגדיה, הוא לא מבין שהוא מיוחד ושונה. הוא איש הקצה, הם לא. אולי זה פשר הפרשה המוזרה פרשת האישה הכושית שלקח משה. רש"י מתפתל להסביר כי האישה הכושית היא ציפורה, שנבדלה מכל הנשים ביופייה כפי שהכושי נבדל בצבע עורו. אבל אולי מדובר באישה כושית. באותה העת, היה מדובר בצעד יוצא דופן, איש לבן נושא אישה כושית. לכן מרים מדברת, למשפחה השידוך לא נראה. משה הוא איש השוויון המוחלט בין בני אדם, והוא הולך אתו עד הקצה. לכן הוא נושא אישה כושית, בניגוד למקובל באותה העת.

ומכאן פשר שונה לרתיעת העם מלשמוע את דברי ה'. אריסטו ובעקבותיו הרמב"ם, הבחינו בכך שמידות האדם בנויות משני קצוות הקיצון. כל אחד מהקצוות - לדעתם - הוא מידה רעה. לשם דוגמה: הקמצנות בקוטב האחד, והפזרנות בקוטב הנגדי. המידה הראויה היא דרך האמצע. האמצע - בין שתי מידות הקיצון. המתמטיקאי והפילוסוף בליז פסקל [1623 - 1662], ראה בדרך האמצע ביטוי למהותו של האדם. האדם - לשם דוגמה - לא יכול לסבול מים רותחים על עורו, ובאותה המידה גם קור מקפיא גורם לו סבל. רק הפושר מתאים לו.

יש החולקים על תורת דרך האמצע. מספרים שפעם אמר מישהו לרבי מנחם מנדל מקוצק [1787 - 1859] - איש הקצה בעולם החסידי: 'איך אתה חותר אל הקצה, הרי הרמב"ם הורה כי יש ללכת בדרך האמצע?' התבונן הרבי מקוצק דרך החלון ואמר: 'אני מסתכל ורואה, באמצע הדרך - הולכים הסוסים...'

אני בוחר בדרכם של אריסטו ושל הרמב"ם. דרך האמצע איננה פשרה בעיני, היא הדרך הראויה, המיטבית. אם יוצאים מנקודת מוצא זו, כל התמונה משתנה. העם נקרא לנקודת קיצון, לא מאוזנת, לא בריאה שטומנת בחובה סכנה: לשמוע את קולו של ריבונו של עולם. לאחר שמיעה ראשונה, הם לא נסוגים אלא חוזרים למידה הראויה הנכונה והטובה. לא מתאים לאדם לשמוע קול אלוהים, זה יכול להיגמר במוות. לא מתאים לאדם להגיע עד הקצה, לא במאמצים גופניים ולא במאמצים רוחניים. ההכרה בגבולות האפשר, היא המוביל למלאות האנושית הראויה.

המשורר פול צלאן [1920 - 1970] כתב בשירו 'אחרי הוויתור': 'אחרי הוויתור על האור / היום הבהיר המהדהד משליחות // הבשורה האביבית / זורמת יותר ויותר / מוצאת דרכה אל האוזן זבת הדם. //

הנה, דווקא אחרי הוויתור הבשורה זורמת יותר. האוזן זבת דם ממה שהיה לפני הוויתור , כיוון שזה לא התאים - היא נפצעה. עתה הכל מתאים יותר, רגוע, פושר. וזה נכון גם לאדם וגם לבשורה. 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר