(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: (טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (פרק ח)
החרטומים ביקשו "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים" ולא עלתה בידם. רש"י בעקבות חז"ל ביאר שרצונם של החרטומים היה "לבראותם ממקום אחר, 'ולא יכלו' – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה". כלומר, כשם שבמכות דם וצפרדעים הראו החרטומים שגם הם יכולים בקלות להביא מכות דומות על מצרים, כך חשבו לעשות גם במכת כינים, להביא עוד כינים, אך במקרה זה לא עלה הדבר בידם.
המלבי"ם הבין אחרת את הביטוי "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים"; כך הוא כתב (לאחר שהוא כתב את דעת חז"ל):
"והנכון, שהחרטומים רצו להוציא את הכנים היינו להוציאם מן האדם והבהמה שלא ימצאון שם, שכבר ראו שפרעה לא שם לבו על מה שהעלו את הצפרדעים, ועשה עיקר הבחינה עם משה במה שיסורו הצפרדעים, ורצו הם להסיר את הכנים, ומבואר שעל הכנים הנולדים בבעלי חיים יש רפואות ותרופות להוציאם ולהמיתם על ידי סמים ומשיחות לנקות הזיעה ומותרי העור, והחרטומים היו מומחים בזה, רק עתה לא יכלו כי היה ענין השגחי, שלא יועיל שום תרופה טבעית לזה, ונשארו הכנים באדם ובבהמה".
במכת הצפרדעים העלו גם החרטומים צפרדעים, ככתוב בפסוק ג. אך כבר אז מיד לאחר מכן, בפסוק ד, מבקש פרעה ממשה ואהרן שיסורו הצפרדעים. וכתב המלבי"ם שם: "כבר ראה פרעה שאין ממש בחרטומים אחַר שאינם יכולים להסירם, ואמר למשה ולאהרן שאם יסירו הצפרדעים על ידי תפילתם יתוודע לו שהוא פועַל אלהים". פרעה לא היה צריך עוד צפרדעים, ואדרבה היה מעוניין בסילוקם. אך החרטומים "לא סיפקו את הסחורה", הם העלו צפרדעים (ליתר דיוק, לדעת המלבי"ם, כל מעשיהם של החרטומים בהפיכת המטה לתנין ובמכות דם וצפרדעים היו "בתחבולת אחיזת עינים שעושה במהירות עד שמתעה את עין הרואה"). בצר לו פנה פרעה למשה ולאהרן שיסירו הם את הצפרדעים. החרטומים הפנימו, לדעת המלבי"ם, את העניין והבינו שהעיקר מבחינת פרעה הוא לא הגברת המכה אלא סילוקה.
והנה, "נתמזל מזלם" של החרטומים והמכה השלישית היתה בתחום מומחיותם – כינים. חשבו בוודאי החרטומים לעצמם, כינים אנחנו יודעים לסלק, הבה נקנה את עולמנו בעיני פרעה כאשר נסיר את המכה הקשה הזו בדרכים הרגילות והמוכרות לנו "על ידי סמים ומשיחות לנקות הזיעה ומותרי העור". אבל כאן באה ההפתעה מבחינתם: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ"; הם ניסו להוציא, כלומר לסלק, את הכינים ולא יכולו "כי היה ענין השגחי, שלא יועיל שום תרופה טבעית לזה". או אז התברר לחרטומים שהכינים הללו שהיו כעת באדם ובבהמה בכל ארץ מצרים לא היו כינים רגילות אלא "ענין השגחי" – "אצבע אלהים".
התוצאה של הכישלון מופיעה בחציו השני של פסוק יד: "וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" – "ונשארו הכנים באדם ובבהמה". יש קשר סיבתי בין חציו הראשון של פסוק זה לבין חציו השני: החרטומים ניסו לסלק את הכינים ולא הצליחו, ובעקבות כשלונם נשארו הכנים בדיוק כפי שהיו, באדם ובבהמה. באופן הזה מתברר הצורך באמירה "וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" לאחר שהיא מופיעה בלשון זו ממש בפסוק יג.
אבל המלבי"ם לא הסתפק בהבנה הזו של הביטוי "וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", והוסיף לבאר את הביטוי על פי תיאור מכות מצרים בספר תהלים מזמור קה; כך הוא כתב:
"וגם רמז על מה שכתבתי בפירוש תהלים על מה שכתוב "ויבא ערוב גו' כנים בכל גבולם" שמכת הכנים לא סרה מהם ונשארה בכל אנשי הדור ההוא, שגם אחר שהביא מכת ערוב היה כנים בכל גבולם, ועל זה אמר: "ותהי הכנם באדם ובבהמה", רוצה לומר שנשארה בהם לעולם, שכבר כתבתי שמכת כנים לא היה להורות איזה דבר רק להכות אותם במכת בזיון, שלכן בא שלא בהתראה ולא סרה מהם גם אחר כך".
במזמור קה מופיע תיאור מקוצר של מכות מצרים: "הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם. שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם. אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם... ". הבעיה בולטת לעין: כנים נזכר לאחר ערוב, במהופך לתיאור המופיע בתורה. מכאן למד המלבי"ם (גם כאן וגם בביאורו לתהלים) שהכתוב הזה מלמד שמכת כינים לא הסתיימה גם לאחר שהגיעה מכת הערוב. עניין זה העולה מן הכתוב בספר תהלים, לדעת המלבי"ם, נרמז לדעתו גם בתורה בביטוי: "וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" – "רוצה לומר שנשארה בהם לעולם".
דברים אלו מתקשרים לתפיסתו הכללית של המלבי"ם את מכות מצרים, המתחלקות לדעתו לשלושה שלבים עם מטרות שונות, ובכל שלב שתי מכות שקדמה להן התראה, ומכה שלישית ללא התראה (ובסוף מכת בכורות). המכה השלישית בכל שלב נועדה לדעת המלבי"ם לבזות את מצרים ולהענישם ולא לצורך המטרה המבוקשת בשלב זה (תיאור מפורט של מבנה מכות מצרים מצוי במלבי"ם בפרק ז פסוק יד).
מכת כינים היא המכה השלישית בשלב הראשון והיא נועדה כאמור לבזות את מצרים ולהענישם. הביזיון למצרים בא לידי ביטוי גם בהשארת מכת הכינים לעולם (גם מכת השחין, שהיא המכה השלישית בשלב השני, נשארה לדעת המלבי"ם במצרים לעולם, ראו בביאורו לפרק ט פסוק יא).