על המכות - פרשת וארא

עשר המכות שמתחילות בפרשתנו, מעלות את השאלה סביב המשמעות של המכות, מה הן מנסות לומר לנו, מה תפקידן, ומה מטרת הנוכחות שלהן בחיינו

ד"ר משה מאיר 14/01/21 10:57 א בשבט התשפא

פרעה, צילום: shutterstock
פרעה, צילום: shutterstock

פרשת 'וארא', היא הראשונה מבין פרשיות המכות. עשר מכות, מגוונות, צבעוניות [אדום, ירוק, לבן, שחור], אולי אפילו קומיות [חוץ ממכת בכורות. לא רק עשר המכות מופיעות בספר שמות, יש עוד מכות: שוטר מצרי מכה איש עברי, משה מכה את השוטר המצרי, שני אנשים עברים מכים זה את זה, שוטרי ישראל מוכים על ידי המצרים... זאת הזדמנות להתבונן במושג ה'מכות'.

ה'מכה' היא הפעלת כוח על האחר, הפוגעת בגופו ומבזה אותו. היא מופיעה כהתרחשות אנושית ספונטאנית, הנובעת מכעס או מרצון להגן על טריטוריה מסוימת, או לפגוע בטריטוריה של האחר. בשלב מסוים היא הופכת לכלי חינוכי, המבוגר מכה את הצעיר. בשלב מסוים היא עוברת מיסוד, הופכת לאחד מכלי הענישה של החוק. בשלב מאוחר היא הופכת בחלק גדול מהתרבות לכלי חינוך וענישה פסול, מוצאת אל מחוץ לחוק.

בחוק העברי, מוטלת מגבלה על המכה:

אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לא יֹסִיף, פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִי לְעֵינֶי [דברים כ"ה כ"ג].

על פי המשנה, ההלקאה נחלקת לשלושה חלקים כדי להקל על המוכה. היא מלווה באומדן, וכל שאומדין אותו שאינו יכול לשאת את המלקות - מפחית מעונשו. אבל, כפי שקרה בתרבות הכללית, עונש המלקות הושם בסוגריים ולא נעשה בו שימוש בעת החדשה. אני חוזר להתבונן במכות: כפי שראינו, אנליזה של מושג מורה כי יש בו מרכיב פיזי ומרכיב נפשי. כך בא הדבר לידי ביטוי, גם בחוק האוסר הכאת ילדים:

כל ענישה שעושה שימוש בכוח פיזי ונועדה לגרום רמת כאב או אי-נוחות כלשהי, גם הקלה ביותר .בדרך כלל אלה כרוכות בהכאה )'חבטה', 'סטירה', 'מכות בישבן'( של ילדים, באמצעות היד או עם אמצעי אחר – שוט, מקל, חגורה, נעל, כף עץ, וכן הלאה. אבל הן עשויות לכלול, לדוגמה, בעיטה, טלטול או השלכה של ילדים, שריטה, צביטה, גרימת כווייה, צריבה או בליעה כפויה לדוגמה, שטיפה של פה הילד בסבון או הכרחתו לבלוע תבלינים חריפים ענישה גופנית היא תמיד משפילה.

אלא שהאנליזה הזאת, איננה עדינה מספיק. היא לא מדויקת, ולכן חומק ממנה רכיב חשוב של ההלקאה:

חוֹשֵׂך שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר [משלי י"ג כ"ד].

משלי לשיטתו, חושב כך גם באופן אחר:

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא [כ"ז ו'].

יש הכאה הבאה מאהבה, היא חלק מהמעשה החינוכי. היא לא נופלת תחת קטגוריית ההשפלה. אני מניח שהקוראים עד כאן יחושו התקוממות, ענישה פיזית נחשבת היום לפרימיטיבית ומזיקה. חכו נא מעט, תכף אגיע לכך. לפני כן, בואו ונתבונן בקטע מתוך ספרו של א. ב. יהושע, 'מסע אל תום האלף'. הספר מתאר התרחשות בסוף האלף הראשון, בין אדון לעבד. המתקוממים יוסיפו עוד התקוממות להתקוממותם, שהרי מושג ה'עבדות' חלף מעולמנו [לכאורה]. אנא שימו אותו בסוגריים, והתייחסו רק למושג ההכאה:

...בינתיים נשמע צליל פעמונים רפה, ומבין סלי המטען מגיחה הצללית הדקה של העבד שהעיר קודם את אדוניו בלטיפת יד נועזת וממושכת, ועתה הוא מושיט אליו בפנים חתומות קערה מלאה מים זכים. והרי יכול היה, חושב בן עטר בטינה בעודו מרענן את פניו במים הצוננים, להסתפק בצלצול הפעמונים הקטנים התלויים על בגדו, במקום לחדור כך אל תוך משכבו כדי להגניב מבט במערומיו ובמערומי אשתו. ובלא שום מילה של אזהרה או נזיפה הוא סוטר לפתע בכל כוחו על פניו השחורות של העבד, שמתנדנד מן המכה החזקה אבל לא נראה מופתע, גם לא מבקש הסבר. מאז החל המסע הזה הוא מורגל שאין בספינה אדם שחושך ממנו את שבטו ולו רק עדי לרסן את בן המדבר הזה, שמשעה שנלקח אל מרחבי הים איבד את יציבותו, וכמו חיית טרף קטנה ומהירה, שאימה נופלת עליה מיד עם כליאתה, החל משוטט יומם ולילה בין כוכי הספינה ומבוכיה, כדי להתרפק בנגיעה על כל מה שנשמה באפו, אדם או בעל חיים. [עמ' 14] 

אין כאן כעס, אין אפילו המשגה של הסיבה. יש ריסון החיה שבאדם, על ידי השבט של ספר משלי. ובאשר לממד הפיזי, ישעיהו כבר פתר את הבעיה:

וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. [ישעיהו י"א ד'].

ה'שבט' יכול לעבור הפשטה, להיהפך לשבט הפה. אבל עדיין הוא ממלא את התפקיד של השבט ושל ההכאה. הוא שם גבול, הוא אומר 'עד כאן!' הוא אומר לא עוד. ראוי להתבונן אם בהתקדמות הראויה של הרוח ושל התרבות למקום פחות אלים, לא זרקנו את המושג על כל רכיביו. הראוי היה לפרק אותו, לוותר על אשר ראוי לוותר ולהישאר עם הליבה החיה שהיא לב ההכאה: שימת הגבול. בפרשה שלנו מתהפכים היוצרות. בניגוד למסע עד תום האלף בו האדון מכה את העבד, כאן העבד - ונציגיו - מכים את האדון, את המצרים. זה מרד. עליו אפשר לשאת את מילות החירות שכתב קמי ואני שב אליהן כפעם בפעם:

מי הוא האדם המורד? אדם האומר לאו. עבד שציית לפקודות כל ימי חייו, סבור פתאום כי אין לשאת פקודה חדשה. מה משמעותו של לאו זה? משמעותו למשל: 'הדברים נמשכו זמן רב מידי', 'עד עכשיו כן, ולהלן - לא', 'אתה מרחיק לכת', ועוד: 'יש קו גבול אותו לא תעבור'. המכה היא גבול. אפשר לוותר על המכה, אי אפשר לוותר על הגבול.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר