לפעמים קושי פרשני מקומי בפסוקי תורה יכול לשמש נקודת כניסה לסוגייה גדולה בתורת חיים. דומני שכך הוא לגבי הפירוט הבוטאני התמוה בשמות פרק ט' פסוקים ל"א - ל"ב. התורה טורחת להסביר כי מכת ברד וההרס שלה במצרים נגעו ליבול מסויים ואילו לצמחים אחרים לא היתה כל תוצאה שלילית:
לב וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. לא וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה.
נראה לי כי אין פירוט כזה באף תיאור של מכה אחרת ברשימת המכות. גם רש"י הרגיש בקושי והציע הסבר. פתרונו די טכני - שלולא שני פסוקים אלה הקורא היה נבוך במכה הבאה בשואלו: מה נשאר בשדה עבור ה"ארבה"?
אך לי נראה שהתורה לא רק רצתה לספר על מה נשאר אחרי מכת הברד אלא, גם למה דברים מסויימים שרדו ואילו אחרים כלו ואבדו. הסוד הוא -גמישות. צמחים שגדלו והגיעו לקושי וקשיחות הושמדו ואילו הרך והצעיר שרדו עקב גמישותם. דברים בעלי יכולת להכיל ולספוג כח נגדי הנם באופן פרדוקסלי, חזקים- אך הקשוח מתנגד לרוחות חזקות ונשבר ברוח לא מצויה.
אבל דווקא תשובה יותר מחשבתית כזו דורשת גם תשובה לשאלת המשך מתבקשת. למה דווקא בסיפור המכות לפרעה ולמצרים ישנו צורך או סיבה טובה להכניס לקח כזה. שוב, דומני שהתשובה בצדה של השאלה. מודגש מספר פעמים בסיפור המכות שה' הכביד או חיזק, (ולחילופין פרעה חיזק לעצמו) את לבו ולא שילח את בני ישראל.
אם כן, הטבע משקף כאן אמת אחרת מקבילה הנוגעת לטבע אנוש. לפעמים הרכות והגמישות הינן מקורות החוסן והחוזק ואילו הקשיחות מהווה חולשה ונקודת תורפה. בתפיסות עולם פחות מורכבות מזו של המקרא חוזק נמשל לשריון חזק שאיננו מאפשר חדירה. אך כל מי שלמד פעם את פרשת דוד וגליית השכיל להבין שהגמישות והמהירות והיכולת להסתגל בזמן אמת למציאות משתנית הינן החוסן האפקטיבי ביותר מול איומים מבחוץ.
כנראה זו היא תובנה הנכונה בטבע, בפוליטיקה, בתחרות כלכלית, ובאופן כללי - לגבי ניווט בתנאי החיים. אבל לא רק. במישור האידיאולוגי והדתי, הגישה הפונדמנטליסטית סוברת שניתן לבנות חומה בצורה כנגד הרוחות החדשות המאיימות על ערכי ודרכי החיים של השבט. ואכן לא מזמן חגגנו את חג החנוכה המציב שאלה גדולה באשר ליכולת של תרבות פרטיקולרית לשרוד את חיבוקיה של תרבות עולמית סוחפת. תשובה אחת היא התבצרות ובניית שריון חזק האמור למנוע כניסת ה"רוחות הסוערות" -הברד המודרני. לא נכניס אינטרנט, פמיניזם, ערכים כגון אוטונומיה, דמוקרטיה ושוויון. לא נלמד מדעי הרוח החדשים, אלא אך ורק את לימודי החול המאפשרים פרנסה והישרדות כלכלית. זאת ועוד, על מנת לשמור על השריון הבלתי חדיר.
אך בכל דור ודור ישנם רוחות ברד ובכל דוד ודור כפי שניסה ללמדנו הרב קוק יש אתגרים משלהם. אם כן, החוסן האמוני ייבנה ככל שהתורה תתפרש כגמישה (כפי שאכן חז"ל ראו אותה - כתרבות הסובלת ואף מעודדת מגוון של אפשרויות לשאלות גדולות בחיי המאמין).
וכך גם בהשקפה חינוכית, שתי אסכולות לגבי חוסן נאבקים זה בזה.
לדוגמא: אם נדע את המדרש (ספרי) המלמד ציות לדברי חכמים אפילו אם נראה לנו שאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, ולא נלמד את הגמרא הסותרת בתחילת מס' הוריות ובירושלמי שם המעודדת נאמנות של תלמיד חכם למה שהוא יודע כנבון - אזי השקפת היהדות שלנו תהיה יותר פשוטה וחד משמעית אבל פחות גמישה ולכן יותר חלשה. אם לא נלמד את צעירנו את השקפת המיעוט של הרלב"ג לגבי השגחה פרטית וכללית החולקת על דעת הרוב, נמצאנו גונבים גמישות רעיונית מתלמידנו - ואולי חלק מהם היו מוצאים שם פתרון חלקי (או ריכוך של) בעיות תיאולוגיות קשות. נדמה כי החינוך הדתי הסטנדרטי לא אימץ עד כה את המודל של החיטה והכוסמת, אלא רק את הדגם הכושל של הפשתה והשעורה.
אסיים באנקדוטה אישית. שבע שנים לאחר עלייתי ארצה בשנות השבעים, פגשתי במילואים את בן עירי שלא ראיתיו זמן רב. שאלתיו אודות מעשיו, וענה לי שהוא מהנדס העובד בתעשייה האווירית. העזתי ושאלתי שאלת המשך (הרקע שלי במדעים חלש למדי). איזה סוג הנדסה? אני עוסק בהנדסת שברים, Fracture mechanics, ענה לי בשפת האם שלנו. ואז הסביר לי שבכל חומר - ויהיה זה המתכת הכי חזקה בעולם- ייוצרו סדקים במשך הזמן. תפקידם היה לחשב ולחזות מראש איפה ומתי יתפתחו סדקים במטוסים -בהתחשב במהירות ותדירות הטיסות, הגבהים והטמפרטורות אליהם נחשפים המטוסים, ומבנה המטוס עם החיבורים והזוויות.
ששתי על אמרתו כמוצא שלל רב. הנה, עוד תמיכה לשיטת "חוסן הגמישות". הברד בוא יבוא, הרוחות יחדירו, הסדקים יסדקו, ואנו נשתדל להנדס את אופי החינוך והחיים שלנו לפי מודל החיטה והכסמת.
הרב שמואל קליצנר הוא מנהל המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון