סגור

פרשת וארא: וידבר משה לפני ה'

הרש"ר הירש רואה מטרה אלוקית מכוונת בגרימת יאוש למשה משליחותו. לאחר הייאוש המוחלט מן היכולת האנושית להוציא את ישראל ממצרים בדרכים טבעיות, נדרשים משה ואהרן רק לציית לציווי האלוקי

הרב כרמיאל כהן
כה בטבת התשעט
,
02 בינואר, 2019 15:16
מצרים

מצריםצילום: shutterstock

(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: (פרק ו)

כמענה לציוויו של הקב"ה למשה "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" מופיעים דברי משה "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". זהו סיומה של "פרשה פתוחה", ולדברי משה אלו אין לכאורה כל מענה. הפסוק הבא הוא פרשה חדשה: "(יג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

רש"י לא הותיר את דברי משה ללא מענה וראה בפסוק יג מענה למשה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לפי שאמר משה (פסוק יב) ואני ערל שפתים, צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ". מענה ה' הוא הדיבור גם לאהרן שבא לפתור את בעיית ערלות השפתיים של משה.

לעומת זאת, הרש"ר הירש לא ראה בדברי משה דיבור המצריך מענה מאת ה'; בדברי משה הוא לא ראה כלל דיבור בפה אלא תיאור של מחשבות. להבנה זו הגיע הרש"ר הירש לאור תשומת הלב לביטוי הנדיר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה'"; כך כתב:

"לפני ה' – לא "אל ה'". ביטוי זה איננו מצוי בכל המקרא, זולת להלן בפסוק ל, בו חוזר משה על טענתו זו. לא אל ה' הביע אותה, אלא לעצמו, וה' – אם לדבר בלשון בני אדם – שְׁמָעָה. היה זה מצב רוחו הטבעי וספקותיו הטבעיים אשר דיברו – בלי משים – מתוך עצמו".        

"מצב רוחו הטבעי וספקותיו הטבעיים" של משה נובעים בהכרח מתוך כישלונו הקודם לדבר דברי גאולה לישראל על יציאה מעבדות לחירות ועל כניסה לארץ האבות – "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט) – "שוב נוכח משה בקוצר ידו הגמור. ואך נתנסה בזאת, וכבר ציוהו ה' שנית לבוא אל פרעה בשליחותו" (לשון הרש"ר הירש); ציווי זה הוא שהוליד את "מצב רוחו הטבעי וספקותיו הטבעיים" של משה שצויינו לעיל.

הרש"ר הירש רואה מטרה אלוקית מכוונת בגרימת יאוש למשה משליחותו. כבר בסוף הפרשה הקודמת החל משה לחוש את היאוש וחוסר האונים שלו מול פרעה – "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כב-כג):

"הבה ונמחיש לעצמנו את המצב, אליו נקלע עתה משה. שליחותו נכשלה לחלוטין. פרעה היה קשוח יותר מאשר אי-פעם, ועל הלחץ הוסיף עוד לעג. והעם, הלא חשבוהו לרמאי, אותו ואת אהרן – על כל פנים למרומים. ואף משה תוהה על עצמו. ובמי, אם לא במשה, יגברו עתה הפקפוקים בכושרו, כביכול, לא מילא כראוי את שליחותו. ומי אנוש, ולא ירפו ידיו בראותו, כי בשלו הוכו עד זוב-דם וצנחו בייאושם שש מאות אלף איש חפים מפשע!" 

ואז, בסוף הפרשה הקודמת, ענהו הקב"ה – "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ":

"עתה. זה הרגע אליו ציפיתי. תחילה יתגלו נא במילואם חוסר האונים והייאוש; יוכח כי יד האדם לא תשיג מאומה, וכי בפניות אל פרעה אין כל תועלת. תחילה יהיו משה ואהרן ניצבים מול נציגי העם במערומי אפסותם הגמורה, ורק אז תחל הגאולה כפועל ה'. ועם רגע זה גם סולקו כליל כל עקבות כל דבר הנראה כאמצעי-עזר טבעי; ויוכר ויוודע, כי אין משה אלא המכשיר, ואין מעשיו אלא פועל ה'".

חוסר האונים והייאוש הכרחיים בשליחות זאת. המטרה האלוקית היא להוכיח "כי יד האדם לא תשיג מאומה". אין כל תועלת בפנייה אל פרעה. המעשה האנושי ביציאת מצרים נועד לכישלון חרוץ. לא דיבורים, לא שיכנוע ולא כריזמה יועילו להוציא את ישראל ממצרים. בדרך הטבע ישראל לא ייצאו ממצרים לעולם. זאת למדו היטב הן משה ואהרן, והן העם הרואים את משה ואהרן ניצבים מולם "במערומי אפסותם הגמורה". גאולת מצרים תיעשה "כפועל ה'", כמעשה אלוקי שיד אדם שותפה בו רק כ"מכשיר" כדי לבצע את "פועל ה'".

בתחילת פרשתנו משה חש היטב את יחסו של העם אליו – "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". אין פלא אפוא ב"מצב רוחו הטבעי וספקותיו הטבעיים" – "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". מחשבות של ייאוש, מחשבות של חוסר אונים – "יד האדם לא תשיג מאומה".      

המטרה הושגה!

אז, מתחילה פרשה חדשה – "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" –

"עתה הושם הקץ לכל ההיסוסים. עד כה ניתנה המלאכות באמצעות הדיבור הרך, המכוון לרכוש את לב המאזין ולקרבו אל התוכן. תחילה היה על משה עצמו להיווכח באי-הכשרתו למשימה זו. אך מעתה – בצורה החלטית כבפסוק י לעיל: וידבר; ובלשון פקודה, כבפסוק זה: ויצום. אל לכם עוד להרהר, האם מוכשרים אתם אם לאו, רק צייתו. ומכאן תחילתו של עצם סיפור הגאולה".

לאחר הייאוש המוחלט מן היכולת האנושית להוציא את ישראל ממצרים בדרכים טבעיות, נדרשים משה ואהרן רק לציית לציווי האלוקי. קץ לכל ההיסוסים וההרהורים האם הם מוכשרים לבצע את השליחות או לא – ברור לחלוטין שהם לא מוכשרים לכך! ובכל זאת, הגאולה בוא תבוא! משה הוא המכשיר, ומעשיו הם "פועל ה'".

02.01.2019

1. כמה מתוק הפשט וכמה מרחיק הפילפול (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
בשום שלב לא ה' ולא משה ואהרון חשבו שצריך סדרת חינוך לידע כי בגאולה זו אין ליד האדם כל חלק.
וכי עניין הפרעון המתחוכם מפרעה במערכת שיטתית ומורכבת של שיטוי והכבדת לב.
הוא בכלל בספירה אחרת .
והוא כל כולו נטו מפעל אלוקי.
כל הסיפור הוא אחר : תחושותין של משה שאם רק יוצר האדם יגאל אותו תחילה מפגם היותו ערל שפתיים
כי אז השליחות תהא קלה ומועילה יותר.
משה נקלע למצוקה פסיכולוגית קשה עת חש שקוצר הרוח של העם גם נבע לא מעט מהיותו מרוסק בדיבורו
מגמגם קשה והתקשה להבין לפחות לכתחילה מדוע מי ששם פה לאדם לא מקל עליו לשנותו .
מנגד בחישבויו של האלוהים כי דווקא אל מול פרעה יתייצב שליח מטעמו שנראה כפי שהוא נשמע .
היה זה גם חלק תורם ומרכיב נכבד בתהליך הכבדת ליבו של פרעה.
משה בשלבים הראשונים עוד לא הפנים את משמעות הכבדת הלב .
הוא מוצא עצמו מגמגם ומדגים לפני ה' את גמגומו הקשה לומר לו ראה דיבורי זה כבר גרם לקוצר רוח אצל העם ואיך אתה מצפה שמלך יקשיב לי בכלל בגמגום הנורא הזה .
זה כל הסיפר של הדיבור : "לפני ה'" - ולא אל ה'.

דווח על תגובה לא ראויה
04.01.2019

2. השלמה לתגובה - 1 (משה אהרון עו"ד)


. "קוצר רוח" הוא שונה "מהעבודה הקשה" הוא נבע בעיקר מהשליח המגמגם שבדיבורו השרה גם חוסר בטחון (משה אהרון עו"ד)

ס"ד.
הקב"ה מבקש ששליחו לגאול את ישראל
יעמוד איתן מול הרשעה דווקא בדמות אנושית חלושה .
מן אישיות אנטי כרזמטית לכאורה
אותו שגם מגמגם את עצמו לדעת.
בקיצור : "עני ורוכב על חמור".
משל עורלת הלב והרשעה המענה האנושי לה - תחילה.
דווקא ערלות השפתיים האנושית..
משה לכתחילה התקשה להבין ולקבל עניין זה.
ושוב ושוב ניסה בדרכו שלו לשדל הקב"ה לרפא את גימגומו.
בעיקר בטענה של "קוצר רוח" [שדבורו הכבד גורם גם לקוצר רוח לשומעיו]
והכל על מנת לייעל ולשפר לכאורה את שליחותו ולהופכה לאפקטיבית יותר.
ובעיקר גם על מנת שפרעה לא ישליך מהשליח לשולח [הקב"ה].
ושוב ושוב הקב"ה דוחה אותו בעדינות וברמזים של אין סוף .
הוא רומז לו שהאחווה והרעות בהנהגה = + אהרון.
הם הם שאמורים לפי שעה לשמש סומך ובוטח
אותו שגם מחבר ומחפה כביכול את ההברות המרוסקות......
הגמגום הוא מדד אובייקטיבי לרגישות אנושית גבוהה ביותר .
שכל מהותו של הגמגום יוצאת בדרך כלל מהטוב הפנימי שבאדם.
והרי כבר הקדימה אמו של משה להעיד עליו על הטוב שבו וכבר בבכי לידתו הראשון .
כשאדם טוב נתקל ברשע כי אז כל מהותו הפנימית סוערת כל כך עד כדי מערבולת .
מילות המחאה והזעקה דוחקות לצאת בשרשרת רצופה שכל מילה מרסקת את רעותה
וכך נוצר גם בשפתיים כעין פקק .
השפתיים משתבשות הופכות ערלות זו לזו ...

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

טרם נמצא מנכ"ל חדש. חגית משה וניר אורבך צילום: דוברות

למה בבית היהודי מתמהמהים במינוי מנכ"ל חדש למפלגה?

קרא עוד