פרשת האזינו | יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: (פרק לב)

בדימוי ה'לקח' למטר רואה רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" דרישה גדולה - "כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכין הם ללמוד תורה". כבר ביאר רש"י ש"יַעֲרֹף" הוא לשון נטיפה, ומבאר "אור החיים": "וזה שיעור הכתוב: יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאילו אמר יערוף לקחי כמטר".

לימוד התורה צריך להיות נוטף מפיהם של ישראל כמו שהמטר נוטף. אמנם, מלבד הדרישה (שנרחיב בה להלן) יש בהשוואה זו גם הקלה לישראל כיון שהשוואה זו מלמדת גם "שאין הקב"ה שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו פרנסתו"; אבל מאידך "ממוצא דבר אתה למד שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה' לתת מטר". יש תלות בין התורה למטר: הלימוד של האדם בא רק לאחר ירידת המטר, ואי לימודו ימנע ירידת המטר. כך מבאר "אור החיים" מאמרם של חז"ל במסכת אבות (ג, יז) "אם אין קמח אין תורה", התורה תלויה אמנם בהיות קמח, אך מאידך "אם ראית שאין קמח דע שאין תורה".

פרשת השבוע פרשת האזינו

תחילתו של הפסוק "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", עוסק לדעת "אור החיים", בתורה שבכתב, והמשכו של הפסוק "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" עוסק בתורה שבעל פה, "שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה". מדוע נמשלה תורה שבכתב למטר ותורה שבעל פה לטל? מבאר "אור החיים":

"וכינה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל, לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר, ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים, והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדימה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכל, ותורה שבעל פה

לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב".

המטר הוא "יסוד ועיקר הכל", והטל הוא "תיקון והעמדה מה שעשה המטר". כך הוא היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבכתב היא היסוד והעיקר, והתורה שבעל פה היא תיקון והעמדה לתורה שבכתב.

בין כך ובין כך מחוייבים ישראל להטיף מפיהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אלא שיש דרגות בלומדים וממילא בדרישות שהם נדרשים. הבדלי דרגות אלו רמוזים בסופו של הפסוק "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב".

כבר ביאר ראב"ע ש"שְׂעִירִם" הם גשמים חלשים, ו"רְבִיבִים" הם גשמים חזקים – "והעד: כי עשב חזק מדשא". שעירים יורדים על דשא ורביבים יורדים על עשב, ומכיון שעשב חזק מדשא, ממילא ברור שרביבים חזקים משעירים. לשון אחר: צריכה להיות התאמה בין חוזק הגשם למקבלו.

כעין דברים אלו שביאר ראב"ע במובן הגשמי מבאר "אור החיים" במובן הרוחני. דבריו של "אור החיים" מיוסדים על דברי המדרש, ונעיין תחילה במדרש. כך מובא במדרש (מדרש משלי פרשה י):

"אמר ר' ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט... בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו... בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב"ה אומר לו: בני, כל ההלכות למה לא שנית אותם?... בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו: בני, תורת כהנים למה לא שנית?... בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה: בני, חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק"ש ותפילין ומזוזה? בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו: בני, למה לא למדת הגדה ולא שנית?... בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה: בני, תלמוד למה לא שנית?... בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו: בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה?... "

פרשת השבוע פרשת האזינו

ביום הדין כולם נתבעים על מה שלא למדו. בעלי מקרא נתבעים על שלא למדו משנה, בעלי הלכה נתבעים על שלא למדו הגדה, בעלי הגדה נתבעים על שלא למדו תלמוד, ובעלי תלמוד נתבעים על שלא עסקו במעשה מרכבה. אכן "בוא וראה כמה קשה יום הדין".

אמנם "אור החיים" מעיר שבעלי מקרא אינם נתבעים על שלא עסקו במעשה מרכבה, וכך הוא כותב:

"הנה מעומק דברי הברייתא מוכיחין הדברים שמי שיש בידו מקרא אין שואלין ממנו מעשה מרכבה אלא מדרגה אחת כפי יכלתו יותר ממה שטרח שעליו היה לטרוח גדר למעלה מזה".

האדם נתבע על כך שלא התקדם במעלות התורה, אבל התביעה היא על כך שלא התקדם עוד מדרגה אחת מהמדרגה שבה הוא נמצא. בעלי מקרא שטרחו כל ימיהם במקרא, היו צריכים להתקדם שלב נוסף וללמוד משנה, וכן כולם. אדם שטורח במקצוע אחד הוא אינו מצוי בתהליך של התקדמות, ועל כך הוא נתבע. מאידך אין לצפות מכל אדם לעסוק במעשה מרכבה, ואדרבא נסיון של אדם לעלות הרבה מעבר למדריגתו לא רק שלא יקדמהו אלא להיפך ח"ו.

רמז לכך מוצא "אור החיים" בסופו של הפסוק "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב". מבאר "אור החיים":

"והוא אומרו כשעירים וגו' וכרביבים וגו', פירוש: כשיעור שימטיר ה' טיפין קטנים על הדשא שהוא קטן, וכרביבים שהן טיפין גדולים ועבים עלי עשב שהוא גדול שיכול לסבול, כדמיון זה מצות התורה כל אחד כפי כוח שיכול להשיג, ויש בזה להקל ולהחמיר, להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול הרבה ששואלין ממנו הכל ואפילו מעשה מרכבה".