'שירת האזינו', כשאר השירות במקרא, כתובה בסגנון מליצי וערוכה בתקבולות. יש הרואים בתקבולות חזרות במילים שונות על רעיון אחד. אכן יש מהסבורים כך שרואים גם תועלת בחזרות אלו; כך, למשל, כתב ראב"ע בתחילת פרשתנו (לב, ב): "והנה הטעם כפול כדרך כל הנבואות לחזוק".
לעומת זאת, יש שאינם רואים בכל התקבולות חזרות על רעיון אחד במילים שונות, אלא מבררים את ההבדלים בין המילים הנרדפות, ועומדים על משמעויות שונות לביטויים שנראים דומים, ומתוך כך מגלים לעיתים רעיונות שונים המובעים בהבדלים 'קלים' בין מילים וביטויים. בדרך זו האחרונה הלך רבי לוי בן גרשום, הרלב"ג, ונדגים מעט.
בתחילת השירה נאמר (לב, ב): "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב".
מה ההבדל בין "יַעֲרֹף" ל"תִּזַּל"? בין "לִקְחִי" ל"אִמְרָתִי"? וחשוב יותר: מה משמעות ההבדל בין הביטויים הדומים?
כתב הרלב"ג בביאור המילות (מהדורת מעליות, עמ' 508):
"לִקְחִי – תורתי, כאומרו: 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו' (משלי ד, ב). ונקראת 'לקח' מפני לקיחתה הנפשות לעשות מצוותיה. ובזה נתייחדה זאת התורה מהנימוסים האחרים, כי הם לא יקובלו כי אם מצד ההכרח ויראת העונש, אך דברי התורה הם ישרים ומשפטיה צדיקים, עד שהם בעצמם ימשכו האדם אל ההמשך אחריהם. אִמְרָתִי – הם סיפורי התורה, כי הם רבי-התועלת, כמו שזכרנו (ראו למשל פתיחת הרלב"ג לביאור התורה, עמ' 2)".
"לִקְחִי" הוא החלק שבתורה העוסק במצוות שהן ישרות מצד עצמן ולכן הן לוקחות (מושכות) את הנפשות לקיימן; ו"אִמְרָתִי" הוא החלק הסיפורי שבתורה.
מדוע "לִקְחִי" יערוף כמטר, ומדוע "אִמְרָתִי" תזל כטל? מבאר הרלב"ג בביאור הפרשה (מהדורת מעליות, עמ' 529-528):
"הנה לִקְחִי – והוא ספור דברי המצוות התוריות – יערוף כמטר, שהוא יורד טיפין טיפין רחוקים זה מזה; וכזה יקחו המצוות – ממה שכללו מההישרה לתיקון הגוף ולתיקון הנפש – מדרגות רחוקות קצתם מקצת, אך יקחו קצת ויניחו קצת. והמשל, כי התורה ציותה שיאהב האדם לרעהו כמוהו, ושלא ישנא את אחיו בלבבו, ומה שיִדמה לזה ממה שנפלה הצוואה בו בתורה, ושתקה מהרבה מהתכונות המידותיות אשר יצטרכו למי שירצה להיות שלם במידות. וכן הענין במה שהישיר אליו מהדעות במצוות, כאילו תאמר שכבר הישירה מזה אל שה' יתעלה הוא אחד, והוא משגיח באישי המין האנושי, ובכאן ענינים רבים שתקה מהם, להיות בלתי ראוי בהם הציווי והאזהרה, כמו שבארנו בפתיחת זה הספר (עמ' 2). ואולם אִמְרָתִי – והם סיפורי התורה – תזל כטל, וזה שהוא אינו יורד טיפין טיפין, אך הוא לחות מתפשט בכללות האויר, ולזה יִחס ירידתו להזלה. והנה כמו שהטל הוא מתדבק קצתו בקצתו ואינו מניח באמצעו דבר, כן אִמְרָתִי תקח מההישרה במידות ובדעות כל המדרגות, היה שיתכן בהם ציווי ואזהרה, או שלא יתכן בהם זה. וכבר התבאר זה מדברינו בזה הספר ביאור שלם".
מצוות התורה מכשירות את האדם בדעות ובמידות, אך הן אינן כוללות את כל ההכשרה על כל חלקיה. לכן נמשלו מצוות התורה למטר שהוא 'עורף' כלומר יורד טיפות טיפות רחוקות זו מזו. לעומת זאת סיפורי התורה כוללים את כל חלקי ההכשרה בדעות ובמידות, ולכן נמשלו לטל שהוא "לחות מתפשט בכללות האויר"; הוא כולל הכל "ואינו מניח באמצעו דבר". אכן לאימות טענה זו עמל הרלב"ג לאורך כל ביאורו לתורה ("וכבר התבאר זה מדברינו בזה הספר ביאור שלם").
מובן שלאחר קביעה זו קיים חשש שעלול אדם להפחית מחשיבות המצוות; ולכן התורה מדגישה "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב"; ומבאר הרלב"ג (עמ' 530-529):
"והנה השלים החכמה במשל הזה, ואמר: הנה לא תחשוב שלִקְחִי יערוף כמטר אך לא יהיה בו תועלת, אבל באמת הנה תועלתו לתת הגידול והחיוּת למי שיתנהג בו, כמו הענין בשעירים – והם טיפי המטר – שיפלו עלי עשב, כי הם יגַדלו אותו וישמרוהו שלא ייבש וימות. וכן אִמְרָתִי שתזל כטל, הנה התועלת בה כתועלת הרביבים שיפלו עלי דשא, שיגַדלו אותו ויצמיחוהו. והנה הרביבים הם רסיסי לילה, והוא הטל, כאומרו: 'שראשי נמלא טל קוֻצותי רסיסי לילה' (שיר השירים ה, ב). והנה תועלת הטל בצמחים מבואר תכלית הביאור".
מצוות התורה נמשלו לטיפות המטר, גם מצד זה שאינן כוללות הכל, אך גם מצד זה שתועלתם גדולה מאד כמו התועלת שבטיפות המטר לעשב "כי הם יגַדלו אותו וישמרוהו שלא ייבש וימות". נוסף למצוות שמגדלות את האדם, יש בתורה, כאמור, גם סיפורים שנמשלו לרביבים שיורדים על דשא, שגם הם "יגַדלו אותו ויצמיחוהו".
דברים אלה הם בעקבות חז"ל (ספרי דברים, פסקא שו):
"כמטר, מה מטר חיים לעולם אף דברי תורה חיים לעולם... תזל כטל אמרתי מה טל כל העולם שמחים בו כך דברי תורה כל העולם שמחים בהם. כשעירים עלי דשא, מה שעירים הללו יורדים על העשבים ומעלים אותם ומגדלים אותם כך דברי תורה מעלים אותך ומגדלים אותך... וכרביבים עלי עשב, מה רביבים הללו יורדים על העשבים ומעדנים אותם ומפנקים אותם כך דברי תורה מעדנים אותך ומפנקים אותך..."
כך סיכם את הדברים הרלב"ג בחלק התועלות (מהדורת מעליות, עמ' 546-545):
"התועלת הראשון הוא להודיע פרי התורה, ויַחַס התועלת המגיע מהסיפורים התוריים אל התועלת המגיע ממצוות התורה. ואולם פרי התורה בכללה עם סיפוריה ביאר שהוא לתת החיים והגידול למתנהגים בה, כמו הענין בשעירים שירדו עלי דשא, וכרביבים עלי עשב שיְגַדלו אותו ויצמיחוהו ויתנו לו החיים אשר הוא בהם. ולזה גם כן אמר: 'כי לא דבר רֵק הוא מכם כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים' (לב, מז), לבאר שאין בתורה דבר ללא תועלת, כי היא לאדם החיים הנצחיים, ובה ימשכו מהטובות הגופיות היותר מועיל שבהם להישיר אל הגעת השלמות האנושי על תכליתו. ואולם יַחַס תועלת המצוות התוריות אל תועלת סיפורי התורה הוא כיחס עריפת המטר אל הזלת הטל, כי עריפת המטר יהיו הטיפות בו רחוקות זו מזו, וכן התועלת במצוות התוריות לא יקח כי אם מדרגות רחוקות ויעזוב הרבה מהמדרגות האמצעיות, לפי שלא יתכן בהם מצוה ואזהרה. ואולם הזלת הטל היא מתדבקת קצתה בקצתה כי הוא לחות מתפשט בכללות האויר, וכן מה שיישירו הסיפורים במידות ובדעות יקח כל המדרגות בכללם".
מטרת האדם בעולמו הוא להגיע אל "השלמות האנושי", והתורה, הן במצוותיה והן בסיפוריה, מסייעת לו בזה "כי היא לאדם החיים הנצחיים, ובה ימשכו מהטובות הגופיות היותר מועיל שבהם להישיר אל הגעת השלמות האנושי על תכליתו".