פרשת האזינו: אני אמית ואחיה

על פי ראב"ע, לא יתכן שהתורה תעסוק באופן מפורש בענייני העולם הבא. מדוע?  

חדשות כיפה הרב כרמיאל כהן 14/09/21 16:17 ח בתשרי התשפב

פרשת האזינו: אני אמית ואחיה
האזינו השמים, צילום: shutterstock

(לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל (פרק לב)

לקראת סוף שירת האזינו מופיע הביטוי "אני אמית ואחיה"; לביאורו לביטוי זה הפנה ראב"ע בביאורו לעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן ביחס לביטוי "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (ה, טו), וכך כתב שם: "ולמען יטב לך – יש אומרים, רמז לעולם הבא, וסוד עולם הבא ארמזנו בפסוק אני אמית ואחיה".

אכן בביאורו לביטוי זה בפרשתנו מאריך ראב"ע בענין העולם הבא:

"ורבים אומרים, כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא. והעד, שאמר בתחלה 'אמית', ואחר כך 'אחיה'. וכן 'ה' ממית ומחיה' (שמואל א ב, ו), והעד: 'ה' מוריד שאול ויעל' (שם). ואחרים אמרו, מפסוק 'ואך את דמכם לנפשותיכם' (בראשית ט, ה). גם 'וצדקה תהיה לנו' (דברים ו, כה), 'כי הוא חייך' (לעיל ל, כ) בעולם הבא, 'ואורך ימיך' בעולם הזה. 'למען ייטב לך' (לעיל ה, טו)".  

בפסוקנו הוזכרה העובדה שהקב"ה מחיה לאחר שהוזכרה עובדת היותו ממית, וצריך היה לכאורה להיות הפוך: אני אחיה ואמית, כדרכו של עולם; אלא מכאן למדו שיש חיי העולם הבא, שהם חיים לאחר מות האדם בעולם הזה. 

כך אמרו חכמים (סנהדרין צא, ב):

"תנו רבנן: אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג - תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד - אף מיתה וחיים באחד. מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה". 

כעין זה למדו מפסוקים נוספים העוסקים בזמן שלאחר המות שהם חיי העולם הבא.

אמנם מדגיש ראב"ע בהמשך דבריו:

"ורבינו האיי ז"ל אמר, כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העולם הבא, כי היה ידוע בהעתקה". 

לדעת רב האי, "דבר העולם הבא" ידוע ממסורת חז"ל (=העתקה), ולכן אין צורך לַכָּתוּב לפרשו. 

ראב"ע מוסיף טעם לדבר:

"ולפי דעתי, שהתורה נתנה לכל, לא לאחד לבדו. ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא". 

התורה אינה מיועדת ליחידי סגולה אלא לכל אחד ואחד מישראל, ומשמעות המושג "עולם הבא" היא עלומה לרובם המוחלט של האנשים, ולכן לא יתכן שהתורה המיועדת לכל, תעסוק בעולם הבא.

בהמשך דבריו רומז ראב"ע למשמעות העולם הבא:

"ושכר העולם הבא תלוי בדבר הנשמה. והנה הוא חלף עבודת הלב, ועבודתו להתבונן מעשה ה', כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת ה', שהוא העיקר. והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים; והנה יש כח לנצח הכרובים, והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת. וכן במזמור לבני קרח, 'שמעו זאת כל העמים', והסוד 'אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה', וכן 'אחר כבוד תקחני'. והנה עם שניהם לקיחה, כאשר עם דבר חנוך ואליהו. ואחר שאמר 'ויקר פדיון נפשם', איך אמר 'יפדה נפשי'. והמשכיל יבין".

העולם הבא הוא דבקות הנשמה בקב"ה, כדבריו של ראב"ע בביאורו לשמות ג, טו:

"ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים ותוכל לקבל כח גדול מכח עליון שקבל על ידי אור המלאכים, אז יהיה דבק בשם הנכבד". 

לדבקות זו זוכה האדם בזכות עבודת הלב. ומהי עבודת הלב? "להתבונן מעשה ה'"; ועל ידי שיתבונן במעשה ה' יגיע למעלת דעת ה' שזהו העיקר. 

כלומר, כדי לזכות לדבקות בה' בעולם הבא עולה האדם כל ימי חייו בסולם העולה כלפי דעת ה'. ראב"ע מדגיש שהשכר שמגיע לנשמה הוא בזכות עבודת הלב ולא די במעשה.   

אכן, למרות שלא יתכן שהתורה תתייחס במפורש לעולם הבא, מהטעם דלעיל, אף על פי כן התורה רומזת לעניין זה. אמנם ראוי להדגיש שלכתוב הרומז יש משמעות פשוטה, אך נוסף על רמת הפשט ישנה רמת הסוד המיועד למשכיל.

רמז לעולם הבא, לדעת ראב"ע, ניתן בסיפור הגרוש מגן עדן והצבת הכרובים השומרים על דרך עץ החיים. הכרובים אמנם מונעים מהאדם להגיע לעץ החיים אך ביכולתו של האדם לנצח אותם ולהגיע לעץ החיים ולאכול מפריו, ואז יחיה לעולם, דהיינו יזכה להשארות הנפש. ההתגברות על הכרובים והאכילה מעץ החיים היא עבודת הלב כלומר ההתבוננות והעליה בסולם שתוארה לעיל.

כך כתב ראב"ע בביאורו לבראשית ג, כד:

"ודע כי כל מה שמצאנו כתוב הוא אמת, וכן היה ואין בו ספק, ויש לו סוד... גם יורה זה הסוד שיש יכולת באדם שיחיה לעולם, והמשכיל יבין כי זה כל האדם".

כאמור, סיפור גן העדן והגירוש ממנו "הוא אמת וכן היה ואין בו ספק", אך כתיבתו בתורה אינה רק לצורך תיאור היסטורי אלא גם כדי ללמד את האדם את סוד תכלית חייו – דבקות נצחית בה' בעולם הבא.

בהמשך דבריו מצטט ראב"ע פסוקים מתהלים שגם הם רומזים לענין העולם הבא.

גם בפתיחה למזמור מט בתהלים כותב ראב"ע:

"זה המזמור הוא נכבד מאד כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות".

ובהמשך המזמור ביחס לפסוק "אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה" (טז), הוא כותב:

"בעבור היות המשורר מלא רוח חכמה, ומכתב ה' חרות על נשמתו, על כן אמר 'אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול', שלא יתכן שהוא אומר שלא ימות כשאר בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה המות?! וזה טעם 'יקחני', שתדבק נשמתו בנשמה העליונה שהיא נשמת השמים, וכמוהו 'כי לקח אותו אלהים', 'ואחר כבוד תקחני'".

פדות נפשו של המשורר מיד שאוֹל, אינה מתייחסת לחיי נצח בעולם הזה, שזהו דבר בלתי אפשרי; אלא היא מתייחסת לדבקות הנפש בה' בעולם הבא. ובכלל, האמירה שהקב"ה לוקח את האדם גם בפסוקים אחרים מתיחסת לדבקות זו.

וכך כתב ראב"ע גם ביחס לפסוק בתהלים עג, כד - "בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי":

"מלת לקיחה בלא דבר הוא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף ולא ימותו לעולם". 

הארכנו מעט בסודותיו של ראב"ע בענין העולם הבא, אך יש לשוב לראשונות: לאור דברי ראב"ע יוצא שלפסוק "אני אמית ואחיה" צריכה להיות משמעות פשוטה, ולא יתכן שהפשט הוא ענין העולם הבא. מהי, איפוא, משמעותו הפשוטה של הפסוק?

כך כתב ראב"ע בתחילת הפסוק:

"'אני אני' פעמים, כמו 'אנכי אנכי' (ישעיהו נא, יב), או כי אני הוא ולא אשנה, והוא הנכון, כי אין עמו פועל. אני הוא שהמתי את ישראל, ואני אחיה אותם, והנה הם לא נצלו. ואין מציל אתכם מידי, גם אתם מידי עד עשותי את המשפט בכם". 

הפסוק אינו מתייחס לחיי היחיד אלא לחיי האומה. בהקשר הפסוק זוהי אזהרה לישראל שהקב"ה שופט בצדק ונותן גמול על פי המעשים ואין מידו מציל, ובעקבות מעשיהם הרעים המתוארים קודם לכן הם עתידים לתת את הדין.

אך שמא גם בשורה יש כאן: לא רק ההמתה - שהיא משל לעונש - היא מהקב"ה, אלא גם החיים שלאחר מכן. לאחר השלב של "תם עונך בת ציון" יגיע השלב של "חיים עד העולם".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן