על השומן | פרשת האזינו

"וישמן ישורון ויבעט" - מה משמעות ה"השמנה" המוזכרת בפרשה? האם היא דבר שלילי, כפי שאנחנו מתייחסים למונח בימינו? | ד"ר משה מאיר לפרשת האזינו

ד"ר משה מאיר 24/09/20 14:44 ו בתשרי התשפא

פרשת השבוע, צילום: shutterstock
פרשת השבוע, צילום: shutterstock

במהלך שירת התוכחה, אומר משה:

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, 

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים, 

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה, 

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, 

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       [דברים ל"ב י"ג - ט"ו]

ריבונו של עולם מעטיר טוב על עמו, חמאת בקר וחלב צאן, חלב אילים וכבשים, חלב כליות חיטה ויין. והעם - בועט. עד כאן דברים כדורבנות. אבל יש ביטוי צורם, במיוחד לאוזן העכשווית:

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, 

שָׁמַנְתָּ 

עָבִיתָ 

כָּשִׂיתָ...

המשל הופך למסמן מכאיב: השמן נתפס כרע, כבועט, כבהמי... איך עושים דבר כזה? השאלה הזאת תקפה כשהיא לעצמה, ובמיוחד בעת הזאת הרגישה כל כך לשפה פוגענית ביחס לאדם השונה, לזה שאינו עומד באמות המידה שמחוקקת החברה למראה, ליופי. אנחנו עמלים כל כך להפריד בין המראה ובין הנפש, האופי והמידות. אדם יכול להיות רזה כדוגמן ורע מעללים, ושמן וטוב לב מכל חבריו. אנחנו שמים בסוגריים את המראה, לא מתירים אף לשפה להשתמש בתארים הנתפשים כפוגעניים. למה עושה כך התורה? איך יקראו השמנים את הפרשה? האם הם יחשבו שמכיוון שהם שמנים הם בועטים? מורדים? רעים?

האמת, נראה לי שכשלנו בהבנת הנקרא. השלכנו על הפסוקים את תפישת היופי שלנו, וכך נקלענו לבעיה מוסרית. תפישת היופי המודרנית מורה, הרזה הוא יפה והשמן מכוער. כמה חללים הפילה התפישה הזאת, בגוף ובנפש. אבל בעולם העתיק היתה תפישת יופי הפוכה, השמן הוא הוא היפה. כך עולה מחלום פרעה המנגיד את הפרות בריאות הבשר לפרות רעות המראה ודקות הבשר. כך עולה בתלמוד מדמותו של רבי יוחנן המתוארת כאחד האנשים היפים בתבל, ויחד עם זאת - אחד האנשים השמנים ביותר...

בואו ונקרא מחדש את הפרשה. ריבונו של עולם מפנק את עם ישראל, מאכיל אותו דבש שמן חמאה וחלב. העם נהיה שמן ויפה... ובועט. השומן אינו ביטוי להשחתה, אלא ליופי שעל רקעו מופיעה השחתת הבעיטה. זה עובד.

שתי הקריאות האפשריות האלה, מעצימות את אשר רוצה משה להטיח בעם:

 וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, 

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.       

העולם משתנה ומתפרק. ערכים משתנים. יום אחד - 'חושך שבטו שונא בנו', ויום אחר - הכאת ילדים היא עוול מוסרי. מושגי היופי משתנים. יום אחד שמן זה יפה, יום אחר רזה זה יפה. אין משהו יציב. אלא אם כן האדם בונה לעצמו מרכז יציב. אתם מצטרפים למעגל ההתפרקות הזה, של ערכים, של נאמנויות. ככה זה בחיים, אין דבר יציב. אבל בתוך התוהו ובוהו הזה של בריאת עולמות והחרבתם, צריך להיות דבר אחד יציב - 'צור'. בעולם הדתי זה ריבונו של עולם, בעולם ההומניסטי - זה חוט השדרה המוסרי של האדם. מי שאין לו 'צור' בעולמו, לא יהיה לו עולם. 

השינוי בשיפוט על השומן, משתקף גם בשיר של אגי משעול:

פרת הסבל הקדושה

בשעת הבין זאב לכלב מסתובבת בחצרי פרשת הסבל הקדושה

כאילו הודו פה. פרת טלאים פרה שמנה פראפרא. 

פרה יא פרה מה את מחפשת במקום בו נובט האוי האינך רואה

כמה אני עייפה ואפילו לא יודעת אם אני רוצה לישון או

או למות.

 

יבלית הפרנסה מכסה אותי ומעבירה עלי לוכסן שתיקה

ואין לי כלום חוץ מחום הטמטום של עינייך וגם 

איני במיטבי...

 

דבר אחד בטוח אדוני רועי

שאבוד לי פה

שלא החלטתי אם לשחוט אותך או לכתוב אותך 

כשאת נחה...

כבר קופצות לי 

שורות עליך על הוורוד הנפלא האצור בעטינייך...

הפרה נדמית לה בדימויים שליליים, כולל השומן. אבל המתבונן שומע שהדימויים השליליים הם השלכה של מרת נפשה של המשוררת, של העייפות שלה, של צרות הפרנסה, של התחושה שהיא אבודה. המשוררת מתלבטת עם לשחוט את הפרה או לכתוב אותה, וכשהיא מחליטה לכתוב אותה, להפוך אותה לשיר, פתאום היא מתגלה לה ביופייה, בוורוד הנפלא של עטיניה...

רוחנו עולה ויורדת, עצובה ושמחה. כשאנחנו שמחים אנחנו טובים לאחרים, כשאנחנו עצובים - נוטים לפגוע, להיות לא נחמדים. לכן צריך כל אחד שיהיה לו 'צור' מוסרי. סלע איתן שגם בתהפוכות ההיסטוריה הגורל והחיים, יורה לו את היציב ואת המתמיד. ימנע ממנו להטיל את תהפוכות חייו על האחרים. כי זאת הרעה הגדולה, כפי שאומר משה בהמשך השירה:

ויֹּאמֶר: 

אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם 

אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם. 

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה 

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

להיות אדם, להיות אדם מוסרי, זה להיות איש 'צור' ולא איש 'תהפוכות'. להיות מי שאמון בו, שאפשר לתת בו אמון, לדעת שגם אל מול תהפוכות חיצוניות - עליו אפשר לסמוך.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר