פרשת האזינו - כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ

(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: (יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: (פרק לב)

רבי יצחק עראמה בעל העקדה (שער קג) מציין שעיקרה של שירת האזינו הוא בירור יסוד הבחירה החופשית המסורה ביד כל אחד ואחד, והמטילה אחריות המעשים על העושה בלבד. "והנה לפי שהיה הדרוש הזה נפלא מאד ויתד שכל התורה כולה תלויה עליו, הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא מאד, וחתם בו תורתו השלימה, וצוה שיאמר להם בפירוש ובהערה נפלאה כל הענין ההוא אשר יוציאם מהשיבושים העצומים האלו באלו השאלות, ושתכתב זאת לדורי דורות כדי שלא תשכח הודעה זה מפי זרעם וזרע זרעם עד עולם". זהו הרעיון הכללי של השירה. 

אנו נעסוק בפרט אחד שעולה מביאור שביאר בעל העקדה פסוק אחד מן השירה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (פסוק יא). לדעתו, פסוק זה מתאר את סיבת הייסורים התוכחות והנגעים הבאים לעתים על העם הנבחר. נתחיל לעיין בדבריו לאחר שביאר את סיבת הבחירה בעם ישראל המתוארת בפסוק הקודם, פסוק י; כך כתב: 

והנה על כל פנים, זאת היא תחילת האהבה ועיקרה, אשר לסיבתה בחר באומה הנבחרת לעשות להם שם תפארת מכל העמים אשר על פני האדמה, ואם לפעמים ייסרם או יוכיחם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, לא יהיה רק (=אלא) לטובתם, ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים. והוא מה שכוונוֹ באומרו: "כנשר יעיר קנו וגו'"; והוא, שמנער את קנו להשליכו ארצה כדי שיתלמד אל התעופפות, אבל בתכלית החריצות שלא יוזק בנפילה לארץ, כי על כן יקדים לקבלו ולישא אותו על כנפיו...

לדעת בעל העקדה, הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ... " מתאר את סיבת הייסורים הבאים על העם הנבחר. ייסורים אלו הם לטובה "ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים". [אגב, ציטוט קצר זה הוא מליצה על פי שלושה פסוקים: "אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ" (ישעיהו מח, יז); "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ); "לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים" (איוב לג, ל)].

הדימוי לייסורים שהם לטובה הוא מעשהו של הנשר החפץ ללמד את גוזליו לעוף. הנשר מנער את הקן "להשליכו ארצה" אבל הוא מקפיד "שלא יוזק בנפילה לארץ". הוא עושה זאת על ידי כך שלאחר ניעור הקן הוא ממהר לפרוש כנפיו ולקבל את הגוזלים על כנפיו. בוודאי שכוונתו של הנשר היא לטובת גוזליו אף שיתכן שהם אינם רואים זאת כך בעת שהם מושלכים ארצה ובטרם נאספו על כנפי אביהם.

כמו הנשר אף הקב"ה לעתים מנער את הקן של בניו, אך ממהר "לפרוש עליהם כנפי רחמנותו", נושא אותם על כנפי נשרים ומביא אותם אליו (על פי לשון בעל העקדה בהמשך).