בפרשתנו אנו קוראים שמשה מספר לעם ישראל שהיה קשה לו לנהל לבדו את כל עם ישראל ולכן הוא מינה מנהיגי משנה שיסייעו לו. כך מספרת לנו התורה (דברים, א', ט'-י"ז): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱלֹקיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם: וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".
אם נשים לב, היו תנאים מקדימים לגבי מי כשיר להתמנות מלכתחילה, ובנוסף היו הנחיות לאלו שכבר מונו כיצד לנהוג. התנאים המקדמיים היו אנשים, חכמים, נבונים וידועים. רש"י, שם מסביר כי "אנשים" פירושו צדיקים. "חכמים" הכוונה שיודעים את דיני התורה שלימדו אותם, נבונים הכוונה שיודעים להבין דבר מתוך דבר, כלומר למצוא הלכות חדשות ע"פ הכללים, גם בדבר שלא לימדו אותם במפורש. רש"י על פסוק י"ג מצטט מדרש- "זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי: מה בין חכמים לנבונים? חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא. נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו". ומדוע המנהיגים צריכים להיות "ידועים"? מה אכפת לי אם הם מוכרים או אנונימיים? על זה עונה רש"י (שם):
"וידועים לשבטיכם - שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גידלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם". במילים אחרות, לא מספיק שה' ידע שהמנהיג הוא ת"ח וירא שמיים, אלא צריך שהציבור גם יכיר אותו ככזה, בשביל שהציבור יוכל לקבל עליו את מרותו.
חוץ מדרישות אלו, במקור של הסיפור שאותו מספר משה כעת לעם, בספר שמות בפרשת "יתרו", מנויים עוד ארבעה דרישות אחרות ממנהיגי המשנה. כתוצאה מכך ישנן שבע דרישות מצטברות לדיין בבית דין, כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק ב', הלכה ז'): "בית דין של שלשה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים (=שמנה למעלה לעניין חברי סנהדרין), צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה. הרי הוא אומר (=בפרשתנו): 'אנשים חכמים ונבונים'- הרי בעלי חכמה אמור; 'וידועים לשבטיכם'- אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות. ולהלן (=בפרשת יתרו) הוא אומר: 'אנשי חיל' -אלו שהן גבורים במצות, ומדקדקים על עצמם, וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקן נאה. ובכלל אנשי חיל, שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען'. ומה משה רבינו עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו. 'יראי אלהים' - כמשמעו. 'שונאי בצע'- אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון... 'אנשי אמת' - שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול".
הדרישה שהדיין יהיה ירא שמיים וחכם בחכמת התורה היא כל כך יסודית וקריטית עד שכתב הרמב"ם כי (שם, פרק ג', הלכה ח'): "כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה- שנאמר 'לא תכירו פנים במשפט', מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינין. אמרו חכמים: שמא תאמר 'איש פלוני נאה אושיבנו דיין' 'איש פלוני גבור אושיבנו דיין' 'איש פלוני קרובי אושיבנו דיין' 'איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין' נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט. ועוד אמרו- 'כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך, ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך' וכן אמרו חכמים 'לא תעשון אתי אלהי כסף- אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עשרו בלבד' ".
אם נחזור לפרשתנו, לאחר שהדיין כבר התמנה, הוא מצווה לשפוט בצדק מוחלט. בין היתר צוו הדיינים "כקטון כגדול תשמעון" (פס' י"ז), ועל זה מביא רש"י כמה פירושים: "כקטון כגדול תשמעון - שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון. דבר אחר :כקטן כגדול תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצווה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר: שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חייב לו". על הדיינים להתייחס באותה רצינות לדין על פרוטה ודין על מאה. אם בא לפניהם דין על שקל, ומיד אחרי זה דין על 3 מליון ש"ח, הם צריכים לקבל את הדיונים לפי הסדר, ולא לדחות את הדין על השקל לסוף. יש להתייחס אליו באותה רצינות. בנוסף- אם באו לפניך עשיר ועני לדין, והעשיר צודק בנידון, אסור להטות את הדין בשביל לסייע לעני. מצד שני, אם העני צודק בנידון, אסור גם לפסוק לטובת העשיר מחמת כבודו, ולומר לו בצד שיתן לעני. האידיאל הוא צדק מוחלט.
עד כדי כך מחייבת התורה את הצדק המוחלט עד שפסק השו"ע (חו"מ, סי' ח', סע' ב') "צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בב"ד, ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן, ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין. וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות. וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאילו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל".
אידיאל הצדק כל כך מוחלט עד שההלכה קבעה סדרי דין שיקטינו למינימום אפילו טעות של הדיין בשגגה. למשל, בשו"ע חו"מ סי' ט' סע' ו'-ז': "אין לדיין להניח לתלמיד בור שישב לפניו שלא ישא ויתן עמו ויטה מדרך האמת. תלמיד היושב בפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייבו - חייב ללמד עליו זכות, ואם שותק עובר משום 'מדבר שקר תרחק'" .
הדיין מחויב בכל כוחו לחתור לאמת ההלכתית עד כדי כך ש(שו"ע חו"מ סי' י' סע' א') "צריך הדיין להיות מתון בדין, שלא יפסיקנו עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש. והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש - הרי זה שוטה רשע וגס רוח".
בימים אלו, שאנו מתאבלים על חורבן בתי המקדש, נזכור את נבואתו של זכריה הנביא (פרק ח', פס' י"ג-י"ט): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר- הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל-תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם: כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָקוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְבָקוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי: כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת-יְרוּשָׁלַם וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אַל-תִּירָאוּ: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם-יְהֹוָה: וַיְהִי דְּבַר-ה' צְבָקוֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה-אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי- וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". היושרה המוחלטת מחד, ואהבת השלום מאידך, היא מה שה' מצפה מאיתנו, אומר הנביא.