(ו) ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם: (פרק א)
מטרת פסוקים אלו, לדעת מהר"ם אלשיך, היא להורות "איך היה רצונו יתברך למהר ביאתנו אל הארץ". אך לא רק רצון א-לוהי היה אלא גם השתדלות א-לוהית, דהיינו "סילוק כל תואנה ועיכוב" שהיו יכולים ישראל להתאנות. נתייחס לאחת התואנות שהיו יכולים ישראל להתאנות והקב"ה "קיצץ" אותה.
בני ישראל היו לרגלי הר סיני, מקום קבלת התורה, ויתכן שהיו חפצים להשאר שם, במקום הקדוש הזה, וטענתם בפיהם:
"היה אפשר יאמרו כי מה יהיה להם בארץ ישראל שאין להם בחורב, כי הלא שם ניתנה תורה. וגם ששם היה עון העגל, כבר שם נתקן ונבנה המשכן אחר לוחות שניות, ועשו ישראל דגלים כמלאכי השרת מחנות מחנות, ושם ה' הולך לפניהם וענני כבוד ומן ובאר, שהיה להם מעין עולם הבא, שאפילו האומות היו אומרים אלוהות הם אלו, כמו שאמרו ז"ל (עיין במדבר רבה ב, ג). ושפע הנותן שם התורה לא ימיש מההר ההוא, וטוב לנו פה מבמקום אחר".
בני ישראל עלולים לטעון שהם נמצאים בפסגת המקומות, מקום נתינת התורה, והרי הם כמלאכי השרת, וה' לפניהם – מעין עולם הבא, ומה צורך יש להם לכתת רגליהם לארץ ישראל. הלא מול הר סיני עדיף מבחינה רוחנית מאשר בכל מקום אחר, כולל ארץ ישראל.
כנגד טענה זו אומר הקב"ה "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" – "לומר, הן אמת ידעתי כי רב ודבר גדול יש לכם על ידי שבת בהר הזה, כי הוא מקום שנתנה בו תורה זה פעמיים, וגם פה שכינה מרחפת עליכם כעל ארבע מחנות שכינה, אך דעו לכם כי גדולה מזו תהיה לכם בארץ, כי עתה אתם רחוקים משורשיכם".
אכן, "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה", אכן אתם צודקים שדבר גדול ורב אתם משיגים על ידי הישיבה בהר סיני – "שכינה מרחפת עליכם כעל ארבע מחנות שכינה" – אך עם זאת חסרון גדול יש בישיבה בהר סיני, שהוא חוצה לארץ, ו"עתה אתם רחוקים משורשיכם", ו"גדולה מזו תהיה לכם בארץ".
"כי לְמה ששורש נפש כל חי דבקה בשכינה אשר היא למעלה כנגד ארץ ישראל, ועל כן בהיות איש הישראלי בחוץ לארץ הוא נפרד משורשו, אך בבואו אל הארץ רוחו בקרבו תקרב אל שורשו. נמצא, כי בלכתו ארצה כנען הוא כהולך ומתקרב אל עצמו ושורשו ועיקרו, מה שאין כן עודנו בחוץ לארץ שהוא כנפרד קצתו מקצתו".
אכן עשויים להיות מקומות שיש בהם רוחניות גם בחוץ לארץ, אבל רק בארץ ישראל האדם מחובר אל שורשו, אל עצמו. בחוץ לארץ, למרות הרוחניות, יש פירוד, אין חיבור אל העצמיות. כאשר אדם מישראל הולך לארץ ישראל הרי הוא "כהולך ומתקרב אל עצמו ושורשו ועיקרו". לכן, למרות הרוחניות הנאדרת שבה שרויים ישראל למרגלות הר סיני, עליהם לפנות ולנסוע לארץ.
על פי הדברים האלו מבאר מהר"ם אלשיך את הביטוי "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי", מתוך תשומת לב למלה "לָכֶם" ולמלה "וּבֹאוּ":
"וזה הדבר רצה הוא יתברך לומר פה, באומרו 'רב לכם פנו וסעו לכם'. כלומר, 'לכם' אל עצמכם אתם נוסעים והולכים, כי שם שרשיכם. ועל כן לא אמר ולכו כי אם 'ובאו', כמי שבא אל ביתו ועיקרו, כי לביאה תתייחס ולא להליכה. ושיעור הכתוב 'פנו וסעו', שתהיה פנייתכם ונסיעתכם אל היות פונים ונוסעים אל עצמיכם ולכם, שהוא לידבק אל שרשיכם".
בני ישראל מצווים "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם", אל תשארו בסיני, למרות קדושתו של המקום, פנו וסעו אל עצמכם, אל השורש שלכם, אל ארץ ישראל. לכן גם משתמש הקב"ה בפועל "וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי" – אין זו הליכה אל מקום אחר, אלא זו ביאה "כמי שבא אל ביתו ועיקרו".