בפרשת השבוע אנו קוראים את תחילת נאומו של משה לבני ישראל, בו הוא חוזר על אירועים שאירעו לעם ישראל במצרים ובמדבר סיני.
כפי שנראה בהמשך, חז''ל במסכת עבודה זרה (לז ע''ב) למדו מפסוק זה את האיסור לאכול אוכל שבושל ע"י גוי, ובכך נעסוק הפעם.
דין זה מצוי מאוד, ולא רק לגרים בחו''ל, במסעדות ובבתי מלון לא מעטים גויים מבשלים את האוכל, ובעקבות כך יש לברר: איזה מאכלים כלולים בגזירת 'בישולי נכרים', וכיצד יכולים בתי העסק 'להפוך' את המאכל לבישול יהודי ולפתור את הבעיה.
בישולי נכרים
הגמרא במסכת עבודה זרה (לה ע''ב) מונה מספר תקנות הקשורות לאוכל (וכפי שנראה בהמשך נחלקו הפוסקים בטעם הדבר),כמו האיסור לאכול פת גויים, מאכלים שבישל גוי, חלב שגוי חלב מבלי שישראל רואהו (עיין בדף לפרשת וירא בעניין אכילת אבקת חלב נכרי) ועוד. נחלקו הפוסקים האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן:
א. רבינו תם (תוספות לז ע''ב ד''ה והשלקות) סבר, שאמנם האיסור לאכול פת נכרי הוא מדרבנן, אבל האיסור לאכול שלקות, דהיינו אוכל שבישלו גוי - קדום יותר. ראייה לדבריו הוא הביא מכך שהגמרא שואלת מניין המקור לאיסור שלקות, ומביאה את הפסוק מפרשתנו ''מים בכסף תתן לי'', שדווקא מים שלא השתנו על ידי האש מותר לקחת מהגויים, אבל שאר דברים לא. אמנם לבסוף הגמרא דוחה את הראייה, אבל עצם זה שהייתה הווא אמינא כזאת, מוכיח שמדובר בגזירה קדומה יותר.
מדוע על השלקות גזרו קודם הלחם? רבינו יונה (מובא בריטב''א ד''ה ושלקות) פירש, שבמציאות בה יהודיים וגויים מעורבבים יחד, גזירה על אכילת לחם של גויים קשה מאוד, ולכן העדיפו שלא לגזור אותה בהתחלה וגזרו רק על אכילת שלקות. לאחר מכן, כאשר ראו שיש יותר מדי קירוב דעת עם הגויים, הוסיפו גם את הגזירה על הלחם, ובלשונם:
וגם הרב רבינו יונה ז"ל כך פירש בשם רבותיו כפירושו של רבינו תם ז"ל, ויהיב טעמא למילתא (= ונתן טעם לדבריו), כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר (= האופה) מה שאין כן בשלקות, ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו.''
ב. הריטב''א (שם) חלק על דבריהם וסבר שעל פת הגויים גזרו קודם השלקות, וכפי פשט המשנה שמונה את האיסור אכילת לחם שאפה גוי קודם אכילת שלקות. לדעת הריטב"א, הסיבה שהגמרא שואלת מהו המקור לאיסור אכילת שלקות, אינו בגלל שמקורם קדום, אלא בגלל שמדובר בגזירה פחות סבירה מהגזירה על לחם (שמקרב הרבה יותר), לכן חיפשו מקור בפסוקים.
טעם האיסור
מדוע אסור לאכול אוכל שבישל גוי?
א. רש''י על דברי המשנה (לה ע''ב והשלקות) פירש (וכך עולה מדברי הגמרא), שהחשש הוא משום חתנות - במידה וגוי יבשל ליהודי, עלול להווצר קירוב ביניהם, דבר שיוביל לחתונה בין בתו של הגוי ליהודי וכפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה. כך פירשו גם הריטב''א (שם), הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, ט) ועוד, ובלשונו של הרמב''ם:
''ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.''
ב. רש''י (ד''ה מדרבנן) בהמשך הגמרא (לח ע''א) הביא טעם נוסף, יש חשש שהגוי יערב דבר טמא בתוך המאכל ויכשיל את היהודי במאכלות אסורות, וכך הביא גם האור זרוע (עבודה זרה קצב) בשם הרשב''ם.
נפקא מינה בין השיטות יכולה להיות בדינו של מומר (יהודי חוטא), האם כאשר הוא מבשל מאכליו אסורים באכילה. הפתחי תשובה (יו''ד קיג) הביא בשם התפארת למשה, ששאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים. אם הטעם הוא משום חתנות, אז אין בעיה, כי ביתו של המומר היא יהודייה. לעומת זאת, אם הטעם הוא שמא יאכילנו דבר טמא - חשש זה שייך גם במומר.
למעשה הוא פסק להקל מכיוון שמדובר בספק דרבנן, וכך נקטו להלכה גם החתם סופר (או''ח קכד) כף החיים (שם) והרב אשר וייס (מנחת אשר, דברים), שצירפו את העובדה שלדעת רוב הפוסקים כפי שראינו לעיל הטעם הוא משום חתנות. הפרי מגדים (או''ח שכה) לעומת זאת נקט שמאכל של מומר אסור באכילה, וככל הנראה הוא תפס שעיקר הטעם הוא שמא יאכילנו דבר טמא (ועיין הערה[1]).
איזה מאכלים נאסרו
כפי שכותבת הגמרא (לח ע''א), לא כל מאכל שגוי מבשל אסור משום בישולי גויים, ונחלקו האמוראים מה נכלל בגזירה:
לדעת הישיבה בסורא, כל דבר שהוא נאכל 'כמות שהוא חי', למשל מלפפון, גזר וכדומה, גם אם גוי בישל אותו, אין בו משום בישולי גויים. בישיבה בפומפדיתא סברו, 'כל שלא עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת', כלומר דברים פשוטים מאוד, גם אם חייבים לבשל אותם כדי שיהיה אפשר לאכול אותם, אין בהם משום איסור בישולי גויים:
''אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי (= שנו כך). בפומבדיתא מתנו הכי (= שנו אחרת), אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.''
כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, נפקא מינה בין השיטות תהיה בדגים קטנים ודייסה. דגים קטנים נאכלים חיים, כך שלפי שהטעם הראשון לא שייך בהם בישולי גויים, אבל עולים על שולחן מלכים. דייסא דינה הפוך, נאכלת חיה, אבל לא עולה על שולחן מלכים (ועיין ריטב''א ד''ה איכא). למעשה נפסק בשולחן ערוך כדעת רוב הראשונים וכשתי הדעות, כך שגם מאכל שנאכל חי וגם שלא עולה על שולחן מלכים מותר באכילה.
הסברא להקל
מה הסברא להקל במאכלים אלו? הרשב''א בתורת הבית (ז, ג) כתב, שמאכלים שלא עולים על שולחן מלכים, הם לא מאכלים חשובים, ולכן אין בהם חשש קירוב וחתנות. הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, טו) כתב טעם אחר, במאכל פשוט לא יזמן הגוי את היהודי לביתו, ולכן אין בו איסור.
מה הסברא לדעת רש''י שהחשש הוא שמא יערב דבר טמא?! הרי גם אם לא מדובר במאכל חשוב עדיין יש חשש של עירוב! הרב אשר וייס הביא בשם רש''י (ביצה טו ע''א), שעל מאכלים פשוטים לא גזרו, כלומר למרות שהחשש עדיין קיים, לא גזרו במאכלים אלו.
השתתפות ישראל בבישול
כפי שראינו לעיל, אסרו חכמים לאכול לחם שאפה גוי. אמנם, במידה וישראל השתתף בבישול, הדליק את התנור וכדומה, מותר לו לאכול מהלחם. נחלקו הראשונים האם דין זה נאמר גם בבישולי גויים:
א. דעת הר''ן (טו ע''ב בדה''ר), שרק באפיית לחם הקלו בהסקת התנור, מכיוון שהדלקת התנור היא מלאכה מיוחדת ומשמעותית באפייתו, אבל בבישול הדלקה של האש בלבד לא מועילה. ראייה לשיטתו הוא הביא מדברי הגמרא שכתבה, שבשר לא נחשב בישול גויים במידה וישראל מניח אותו על האש, משמע שצריך להשתתף בתהליך הבישול, ובלשונו של רבינו יונה (אגרת התשובה, לח):
''לא יתן הנכרי המחבת לתוך האש אפילו השליך ישראל עץ אחד בתנור שאין התנור נכשר בהשלכת העץ אלא לאפות הפת בלבד אבל לא תבשיל אלא צריך שיתן היהודי את המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל שם.''
כדברי רבינו יונה והר''ן פסק להלכה גם הריב''ש (סי' תקיד) שכתב, שהסכימו המפרשים שהדלקת התנור מועילה בלחם בלבד, וכן פסק גם השולחן ערוך (יו''ד קיג, ו) ובעקבותיו הבן איש חי (חקת, יח) והרב עובדיה (יבי''א ה, י) כפי שהוסיף השולחן ערוך בעקבות דברי הגמרא (לח ע''א), לא מספיק שהיהודי יניח את הקדירה על האש, אלא גם צריך שבזכות הנחתו היא תתבשל לפחות שליש בישול.
ב. בניגוד לדעת הפוסקים הנ''ל, הרמ''א בדרכי משה (אות ד) הביא בשם תרומת הדשן שכתב, שנוהגים להתיר את בישולי השפחות הגויות (שהיו מבשלות בבתי היהודים), כי בטוח שאחד מבני הבית חיתה בגחלים תוך כדי. עולה מדבריו וכך כתב גם המרדכי (תתלא), שאפילו אם היהודי לא הדליק את האש, אלא רק חיתה בגחלים, כבר זה מפקיע אותו מבישולי גויים!
עוד מוסיף הרמ''א בדרכי משה בשם המהר''ם, שאפילו אם היהודי הדליק נר, וממנו הגוי הדליק אש לתבשיל, כבר אין במאכל בישולי גויים. על פי הטעמים שראינו לעיל, מדובר בהתרים מופלגים. שהרי, נניח שהטעם הוא משום שמא יערב הגוי במאכל דבר טמא, כיצד זה שהיהודי הדליק מקודם נר וממנו הגוי ידליק פותר את החשש הזה?!
יותר מזה, כיום בחלק מהמסעדות נהוג להשאיר להבה שדלוקה באופן קבוע שהודלקה ע"י יהודי, וממנה לוקח הגוי האש. כיצד דבר זה פותר את הבעיה של עירוב דבר טמא, או של חשש חתנות?! וכי בגלל שהיהודי הדליק לפני חודש נר נפתרת הבעיה?! על כל פנים, כך פסק להלכה הרמ''א, וכן נוהגים האשכנזים. אמנם מובא בשם הגרש''ז אויערבך (שערי הוראה יו''ד עמ' קט), שראוי להחמיר ולא לסמוך על אש שהודלקה בעבר ודולקת באופן קבוע, ושכל תבשיל ותבשיל יהודי ידליק את האש תחתיו.
הדין בדיעבד לספרדים
במסעדות ובבתי מלונות רבים מעסיקים פועלים ערבים שמבשלים את האוכל, ורבים נוהגים לסמוך על דברי הרמ''א, מכיוון שכדי לצאת ידי חובת השולחן ערוך שמצריך שליש בישול יש לממן עובד יהודי נוסף שיבשל את האוכל, דבר שעולה כסף רב. הרב עובדיה (יבי''א יו''ד ה, י) דן האם בלית ברירה אפשר להתארח במקומות אלו, ולמעשה הוא שיש למקלים על מי לסמוך בגלל מספר סיבות:
א. קודם כל כפי שראינו לעיל, דעת הרמ''א להקל, ולשיטתו מספיק שהיהודי (או משגיח הכשרות במקרים הללו) ידליק את האש בלבד. ולמרות שהספרדים פסקו להלכה כדעת השולחן ערוך, אומר הרב עובדיה שפסקו כמותו רק 'בתורת ספק', ולכן כאשר יש צירופים נוספים אפשר להקל.
ב. סברא שניה. נחלקו הראשונים, מה דינם של שפחות שמבשלות בבית יהודים. הראב''ד (מובא בתוספות ד''ה אלא) סבר, שחז''ל לא גזרו על בישולי גויים כאשר הבישול מתבצע בביתו של היהודי, כי אז החשש שמא יערב הגוי דבר טמא או שמא הדבר יוביל לחתנות נמוך. רבינו תם (שם) חלק על דבריו וסבר, שחז''ל גזרו את גזירתם בכל עניין, ולא חילקו בין המקומות, ותמיד יש לחוש:
''אומר ר' אברהם דאסרו חכמים רק כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים. ולא הודה לו רבינו תם דכיוון שהעובד כוכבים מבשל, לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים ולעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים.''
להלכה השולחן ערוך (קיג, ד) פסק כדעת רבינו תם שיש לאסור, מכיוון שכמותו נקטו להלכה גם הרא''ה (בדק הבית ג, ז) והרשב''א (תשובה א, סח). הרמ''א (שם) לעומת זאת, שבדיעבד אם הגוי בישל ללא ידיעת היהודי אפשר להקל בעקבות שיטתו של רבי אברהם. אומר הרב עובדיה, אמנם השולחן ערוך פסק להלכה כדעת הרשב''א, וגם הרמ''א שהקל הקל רק בדיעבד, אבל הרי דעת רבי אברהם שאפשר להקל לכתחילה, לכן אפשר לצרף את דבריו להקל בבית מלון ובמסעדות, שהפועלים שכירים של יהודי.
ג. המהריט''ץ (קסא) כתב, שמאכל המתבשל במסעדה לא שייך בו קירוב הדעת שיכול להביא לחתנות, ורק כאשר יש קשר אישי בין המבשל הגוי ליהודי האוכל יש לחשוש לכך. אמנם, הריב''ש (תקיד) כתב בפירוש שחז''ל אסרו גם בכך ולא חילקו בין המקרים, וכך פסקו הרשב''ץ (א, פט) והחיד''א (שיורי ברכה קיב, ט), אך מכל מקום ניתן להוסיף את שיטתו כסניף להקל.
שבת שלום!
[1] בעבר (דף לפרשת ויקרא שנה א') עסקנו בשאלה האם שייכים כיום דיני מומר, או שמא מי שאינו מקיים מצוות נחשב תינוק שנשבה, והבאנו את מחלוקת הפוסקים בעניין. במקרה זה כולם יודו שיש להתייחס למי שאינו שומר מצוות כמומר, מכיוון שהחשש הוא שמא יערב טריפות, ובמידה שהוא אכן חשוד על כך אין זה משנה אם גדרו כתינוק שנשבה או כמומר.