אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:
בפתיחת ספר דברים כותב רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". כחודש לפני מותו משה מדבר אל כל ישראל, ודבריו (או לכל הפחות חלק מדבריו) הם דברי תוכחה קשים. אמנם, משום כבודם של ישראל, הוא פותח ברמז של תוכחה על ידי הזכרת שמות מקומות שבהם הכעיסו ישראל את הקב"ה.
גם רבינו בחיי הבין את הפסוק הראשון כרמז לתוכחות לישראל, ולכן, כדרכו, פתח את פירושו לפרשה בפסוק מספר משלי המלמד עיקרון משמעותי בענייני תוכחה. הפסוק הוא: "מוֹכִיח אָדָם אֲחַרַי, חֵן יִמְצָא, מִמַחֲלִיק לָשׁוֹן" (משלי כח, כג).
וכך כותב רבינו בחיי: "שלמה המלך היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו... וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות... ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה, ומה שיערב לזה ינזק בו זה... ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם... ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן: מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר: המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי, כאשר ידבר המוכיח קשות אף על פי שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, כי דברי התוכחת כשהם קשים הם המביאין את האדם אל הצלחת הנפש, שהוא מציאות החן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, ואם המוכיח יחליק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים, הנה הוא מחזק את ידיו, והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו".
בני אדם אינם אוהבים תוכחות ולכן הם אינם אוהבים מוכיחים. אדם המבקר את מעשיהם של אחרים בהכרח יימצאו לו שונאים. לעומת זאת, בני אדם אוהבים את מי שאינו מוכיח אותם אלא אדרבה משבח את מעשיהם אף אם אין אמת בדבריו. עובדה זו עלולה לגרום לכך שאנשים יחששו להוכיח את חבריהם. לכן אומר שלמה המלך שאין להסתכל על התוצאה המיידית אלא על העתיד הרחוק יותר. אדם שמוכיח את חבירו אמנם עלול להיות שנוא, אבל הוא גורם בסופו של דבר שחבירו ימצא חן בעיני ה' בעקבות תיקון מעשיו. ולהיפך, אדם שמשבח מעשים רעים של חבירו ומחזק את ידיו בדרכו הרעה גורם בסופו של דבר לאובדנו של חבירו.
וממשיך רבינו בחיי ומבאר שזו הייתה דרכו של משה רבינו: "וכן מצינו בישראל שהיו נוכחים מפי משה רבינו ע"ה והיו מעלין חן לפני הקדוש ברוך הוא לרוב תוכחותיו של משה שהיה מוכיחם תמיד בדברים קשים... כי כל מה שהיו ישראל מרבים לחטוא היה משה מרבה להוכיחם ומתפלל עליהם עד שהיו מתרצין אצל הקדוש ברוך הוא והיו מוצאין חן בעיניו".
בזכות התוכחות הקשות של משה זכו ישראל להעלות חן לפני הקב"ה. משה לא היה אדיש לגורל עמו אלא להיפך רצה לזכותם, ולכן הירבה להוכיחם "עד שהיו מתרצין אצל הקדוש ברוך הוא והיו מוצאין חן בעיניו".