(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ג) רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: (ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: (פרק ב)
בעקבות המדרש (איכה רבה, פרשה א) מבחין רבי יצחק עראמה בעל העקדה (שער פז) בשלושה מצבים בחיי האומה הישראלית: שלווה, פחזות (כלומר חטא) וניוול או קלקול (כלומר עונש). שלושת המצבים האלה נזכרו בתחילת דבריו של משה בספר דברים.
השלווה הייתה בעת שהיו ישראל בחורב, כדברי רש"י (בעקבות מדרש ספרי דברים, פסקא ה) על הפסוק "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" (א, ו):
"הרבה גדולה לכם ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות".
שפע ההצלחה של ישראל בתקופה זו בא לידי ביטוי בפסוקים שם ט-י: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב". וכדברי בעל העקדה: "יֹאמר כבר הגיע שפע הצלחתכם שיעור רב ועצום, גם הייתם באותו המצב החשוב שנדמיתם בו למערכות השמים לטוהר וכסדרי הכוכבים והמזלות".
לאחר מכן הגיע שלב הפחזות (פסוק יט): "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ". שם חטאו בחטא המרגלים המתואר בפסוקים הבאים.
בהמשך (פסוק לד ואילך) הגיע שלב הניוול – העונש על חטא המרגלים – "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם... "
פרק א מסתיים באווירה קשה (פסוקים מה-מו) – "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם. וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם".
כותב בעל העקדה: "ותשבו בקדש ימים עצובים ונזופים ורחוקים משלימות... ואולי כי באומרו "ותשבו בקדש ימים רבים" רמז אל הבכי התמידי הנשאר בידינו בהיותנו בקלקולנו באורך גלותנו כי היא בכיה לדורותינו בעונותינו".
שלושת המצבים הללו המסודרים בדברי משה זה אחרי זה יש בהם מסר חשוב לישראל. אבל המסר לא הושלם בתיאור מצבים אלו בפרק א, אלא גם בתיאור ההמשך בפרק ב. נעיין בדברי בעל העקדה:
"הרי שסידר לפניהם משה שלשה ענינים אלו תחילה, וכאילו הורה בזה שמדרך הענינים האלה לבוא אל האומה לפי טבעם ומזגם, כי כאשר היו זמן בהצלחה שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ וחלפו חוק, ומזה חוייב להם העונש, עד שיחזרו ויעשו תשובה וישובו אל הענין הראשון כבתחילה. ולזה סמך אל דבריו אלה: "ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה. ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו'", יאמר כי כשקיבלו קלקולם וענשם כבר שב חרון אף ה' מעליהם ורצה להשיב להם שלומם וטובתם וציוה שיחזיקו בדרכם ללכת דרך ארצם".
שלושת המצבים – שלוה, פחזות וניוול – הם נובעים זה מזה. מצב של שלווה והצלחה עלול לגרום לחטא – "שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ וחלפו חוק". "שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ" – מליצה על פי ירמיהו ה, כח המציינת את ריבוי הנכסים. ריבוי נכסים זה עלול לגרום לחטא ("וישמן ישורון ויבעט"). "חלפו חוק" – מליצה על פי ישעיהו כד, ה המציינת את עזיבת חוקי ה'. עזיבת חוקי ה' גורמת לעונש.
אבל מצב העונש הוא לא בהכרח המצב הסופי. מצב העונש הוא מצב זמני "עד שיחזרו ויעשו תשובה וישובו אל העניין הראשון כבתחילה". לכן לאחר מצב העונש מופיע ציווי ה' לפנות צפונה לכיוון ארץ ישראל, כי אחרי העונש "כבר שב חרון אף ה' מעליהם", וה' רוצה להחזיר את ישראל למצב השלווה וההצלחה.
משה מלמד את ישראל, אפוא, שיש שלושה מצבים: הצלחה, חטא ועונש. אבל יש גם מצב נוסף – תשובה – שיכול להשיב למצב ההצלחה הראשון.