תן לי את הספייס שלי!

לא צריך ללכת רחוק כדי ללמוד כיצד נכון להתנהל ברמה הבין-אישית. הצצה ברש"י, הפרשן הותיק, תוכל ללמד אותנו לא מעט כיצד לנהוג בסובבים אותנו

אהרן דרמון 11/07/13 11:38 ד באב התשעג

shutterstock, צילום: shutterstock
shutterstock, צילום: shutterstock

משה רבנו, בתחילת הפרשה, מזכיר מקומות לא ברורים, כגון די זהב, תופל או לבן. רש"י סובר שהמקומות האלה לא קיימים במציאות והם רק תוכחה מוסוות של משה כנגד בני ישראל. כך הוא אומר: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז..." (דברים א. א.). די זהב מרמז על עגל הזהב, לדוגמא. וכשהוא מזכיר את תופל ואת לבן הוא למעשה מוכיח "אותם על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן...".

אבל מדוע משה טורח להסתיר את התוכחה שלו ולהגיד אותה רק ברמז? מדוע הוא איננו יכול לומר להם את האמת "בפנים"? להיות תוכו כברו, או בלשון העם: להיות "דוגרי"?

(צילום: shutterstock)

למעשה התשובה לשאלה זו מפורשת בהמשך דברי רש"י הנ"ל. משה מסתיר את התוכחה "מפני כבודן של ישראל".

אפשר ללמוד מכאן עיקרון חשוב ביותר גם בחיים החברתיים שלנו, וגם בחיים הפנימיים שלנו.

במישור הבין-אישי, הרצון להוכיח את הזולת (אה, כן: האישה/ הבעל/ הילדים/ ההורים והחברים הקרובים ביותר גם כן - נקראים "זולת" לצורך העניין) לא מבטיח שהתוכחה תביא את האפקט המצופה. הרבה פעמים התוכחה אינה אלא שחרור לחץ מצד המוכיח. מקבל התוכחה נתפס כגורם חסר משמעות בעצם. בתור מוכיח, אני מרגיש צורך בלתי נשלט להגיד את כל האמת, בלי כחל וסרק. ואני כמובן יכול להצדיק את הדחף הזה בכך שאני נלחם למען האמת.

רש"י מלמד אותנו כי כל תוכחה הבוערת באבירי האמת האלה, חייבת להצטנן במפגש עם כבודו של האדם השני. אם אני רוצה שדבריי יישאו פירות במציאות, אני חייב להשאיר את הדברים לפתח המודעות של האחר ולאפשר לו לעשות את הצעד קדימה הוא בעצמו. זה פירוש המילה "כבודו" - שהוא ירגיש שהוא השתפר בכוחותיו הוא. במילים אחרות, תוכחה עוקצנית וברורה מהווה סוג של פלישה לתוך החיים והמודעות של השני. כל פלישה נידונה לתגובת נגד, לכן המוכח יצא להגנת הטריטוריה של אישיותו ומיד יתגונן: "מה פתאום, לא נכון, מי אתה בכלל וכדו'."

לעומת זאת, תוכחה סמויה נותנת כבוד, נותנת מקום ("ספייס" בישראלית) לזולת להתהוות. תוכחה ישירה היא ניסיון חיסול מוסווה, אבל תוכחה מרומזת (באמת מרומזת) מהווה נתינת מרחב לחיים ולהתפתחות אישית. רגע, האם הזכרתי שביקורת זו גם סוג של תוכחה?...

במישור האישי-פנימי, עלינו לזכור כי רובינו אכולי שנאה וביקורת עצמית. מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך. אבל ההפך הוא גם נכון! אם אני חייב לתת מקום של כבוד לחבריי/ קרוביי - אני מחויב לנהוג כך בעצמי. כשאני פוגש את חסרונותיי, מוטב שלא אפנה עליהם ישירות את הפנס המסנוור של המוסר שלי. כדאי לעמם את אורו החד מדי, כדי לאפשר לעצמי לגדול באמת, מתוך כבוד לעצמי וליכולת שלי להתפתח.

אהרן דרמון - מאמן אישי וזוגי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר